השעה הזאת, שבה נצבעים שמי הערב בצבעי ארגמן לוהט, היא השעה שהיא אוהבת מכל. קרני השמש האחרונות מלטפות את הסלעים שבוואדי, חולפות על פני אבני הטרסות העתיקות שמסביב לתהלל-יה, מנשקות את קירות הOSB של המבנים הבודדים שלצדם, כמו מבויישים, מוטלים שברי ההריסות של אלה שעמדו עד לא מזמן במקומם.
רעות לוקחת נשימה עמוקה ומציצה אל עבר עריסתו של יהודה. ניכר כי הוא לא יתעורר בזמן הקרוב. הבכורה שלה, קטנטונת שעדיין לא מלאו לה שלוש, עסוקה בלגו.
“נופרוש, רוצה לצאת איתי החוצה להשקות את הנענע?”
“חכי, מצחיקה שכמותך” היא עוצרת את הקטנה המדדה לעברה ברגליים יחפות ומושיטה את כף ידה השמנמנה, “צריך קודם לנקות לך את הפנים מהשוקולד ולהלביש אותך במעיל”.
מאזדה כחולה ומבריקה מתקרבת אל הגבעה ונעצרת בחריקת בלמים. מתוכה יוצאים זוג שנראים כמו דמויות זרות, מביטים סביבם בזרות ופתאום, כשהם קולטים אותה משקה את השיחים הריחניים שלה, נחה דעתם. האחד מהם שולף מצלמת וידאו ניידת והשנייה מהדקת רמקול זעיר לדש חליפתה. עיתונאים.
רעות מעקמת את פניה. לא, אין לה כוח להכנס עימם לשיח אבל אין לה ברירה. עדשת המצלמה מתקרבת אליה כאילו הייתה בעל חיים נדיר בספארי והגברת, צנומה בנעלי עקב גבוהות, מחייכת אליה כמו אל דג שנפל ברשתה.
רעות מפנה אליהם את גבה. היא מקצצת קצת מהגרניום השתלטן, מסלקת כמה עשבים שוטים ונאנחת. מי יודע כמה זמן הם יחזיקו מעמד. בכל פעם שהדחפור עולה על הבית שלהם נתלשים גם השתילים הריחניים. הלואיזה נעקרה עם השורש ולא הצליחה לשרוד. גם האזוב והמרווה קבורים תחת גל האבנים אבל היא לא מתייאשת והדבר הראשון שהיא עושה, אחרי שהמבנה החדש עומד על תילו, הוא לרוץ למשתלה הסמוכה ולחפש צמחים גדולים מספיק וחזקים, כאלה שיוכלו לשרוד את האקלים הבלתי מתפשר של הגבעה ואולי אפילו את מלתעות הדחפורים.
המצלמה לא מרפה. היא מסובבת אותה בסקרנות ומתעדת כל תנועה ותנועה שלה. צמחי התבלין האלה לא הצליחו עד כה לגובה של שיחים. הם תמיד נעקרים בקטנותם. הפעם, למרבה המזל, עלה בידם לעבור את חודשי הקיץ בשלום ללא גזירת ההרס והגרניום מכיר לה טובה על תשומת הלב המרובה שהיא נותנת לו ומשמח אותה בפרחיו ובריחו המרנין.
הגברת מציגה את עצמה בשם איריס ושואלת הרבה שאלות. על הגבעה, על האנשים שמתגוררים בה, על “ההתנגדות האלימה” בפינוי האחרון.
“תגידי, איך עוברים חורף במקום כזה?” סוקרת האישה את הקרוואן הרעוע שמאחוריהם, זה שהפך להיות להם למחסן.
רעות מחווה בידה אל עבר ערימת הגזעים, “לא חסר לנו דבר”.
האמת היא שלילות החורף המתארכים זורעים בתוכה חוסר נוחות. התחיל להיות קר ואין להם מספיק שמיכות פוך. בפעם האחרונה שהגיעה אליהם תרומה מאיזו עמותה פילנטרופית, כזו האוספת מעילים ושמיכות למען תושבי המאחזים ביהודה ושומרון, היא העדיפה לתת הכול לנערים. נחמץ לה הלב לדעת שהם ישנים במבנה עץ שלהם, הרעוע, רועדים מקור תחת שמיכות צבאיות, בעוד שהבקתה שלהם מבודדת בצמר סלעים ותנור העצים דולק בה ללא הפסקה. מה יהיה אם הרוחות יתחזקו ועמוד החשמל יקרוס שוב כפי שקרה בשנה שעברה? מזל שהאישה הזרה לא קוראת את מחשבותיה.
“ולגדל ילדים במציאות כזאת? כל הפינויים האלה… זה בטח טראומה בשביל הילדה שלך”.
רעות מלטפת את פניה של נופר ומושכת בכתפיה. נראה שנופר נעשתה רק מחושלת יותר מאז הקיץ האחרון.
הגבעה הזאת ראתה לא פעם ולא פעמיים חורבן. אלה תמיד אותם שברי עצים וזכוכיות מנופצות. אותן צעקות ודמעות שמצטלמות טוב בעין העדשה. מה שהשתנה, כך אומר בעלה, זו רק הגישה. במקום ייאוש קטסטרופלי שהציף את כולם בפעמים הראשונות הם נעשו נחושים יותר. במקום צער תהומי שהיה אוחז בהם בשנים הראשונות הם מעבירים מיד ליד מעין גחלת לוחשת התובעת מהם להמשיך ולא להתייאש. לבנות מחדש. להתרומם מעפר.
“ואם יבואו ויהרסו לכם עוד פעם?” מתעקשת העיתונאית, “לא עדיף לכם ללכת לישוב אחר, חוקי, מסודר, ולבנות חיים יציבים יותר?”
“אנחנו כמו עוף החול” משיבה רעות ונותנת לה כמה דקות לעכל את דבריה.
פעם, כשחשבו כיצד יקראו לגבעה, הציע אחד הנערים את השם “עוף החול”. הוא היה רציני למרות שכולם צחקו. מותו של הלל דנינו חתם את הגולל על הויכוח האינסופי. הלל היה מגיע לגבעה בחופשות בין הזמנים. הוא היה תלמיד ישיבה צנום וחיוור אבל מלא תושייה עד שנדרס למוות כאשר המתין לטרמפ באחת הטרמפיאדות. ההחלטה לקרוא לגבעה על שמו התקבלה פה אחד אלא שאיש מלבד תושבי הגבעה לא קישר בין מותו ובין שם המקום. אפילו להוריו נודע הדבר באקראי. הם הגיעו באחד מימי העצמאות להצטלם ולעשות “על האש” ליד אנדרטה מגל אבנים שבנו הנערים ומאז לא הראו עוד את פניהם.
“את רואה את תלולית העפר ההיא” היא מצביעה אל עבר נקודה שהיוותה עדות אילמת להרס האחרון. זכוכיות מנופצות, שברי פאנלים, יריעת צל קרועה, ברזנט עקום, “מתחת לכל ההריסות יש שלט שמצוייר עליו עוף חול ענק”.
היא ציירה אותו בעצמה באחד מאותם רגעי פנאי נדירים שמצאה לעצמה בין הלידות, גדול ונצחי, שלהבות אש אוחזות בקצות כנפיו.
“הדחפור יכול להרוס שלטים כאוות נפשו” היא מחייכת, חיוך שלו, “הוא יכול לפגוע בקירות ועצים אבל לא יכול לעקור רעיון”.