תור ארוך נשרך לפניו. יותר מהרגיל.
דביר סקר בסיפוק את העולים המתדפקים בשערי הר הבית. חלקם חובשי כיפות סרוגות, תלמידי ישיבה ככל הנראה. אחרים חובשי כיפה שחורה ומגבעת, המה ה”סוררים” הפונים במכוון הצידה, אל שער המוגרבים, במקום להמשיך לעמדת האבטחה בואכה מרגלות הכותל. וזאת בניגוד להוראת רבותיהם. גם משפחות אחדות מצויות ביניהם, נשים עטויות מטפחת, הנושאות פעוטות על גבן או גברים קשוחי מבט ומסביבם ילדים סקרניים.
ככה זה בכל פעם שנשמעת בשורה קשה, פיגוע או מלחמה, הציבור האמוני עולה בהמוניו אל בית התפילה היקר ביותר אל הלב. זה שצריך להגיע אליו ביראה וכוונת הלב, זה שכל פסיעה על גביו איננה מובנת מאליו גם בימים אלו.
הוא לא יכול להסתיר את שמחתו, על אף שהלב דואב מהארוע אמש שעלה בחייו של נער שנדקר בטרמפיאדה בדרך אל הישיבה. ואיך ניתן שלא לשמוח? עד לפני זמן לא רב היה עליו להתכתש עם שוטרי ווקף, להתווכח עם כחולי המדים המשגיחים על תנועות שפתותיו ומוכנים לזנק עליו אם יבצע פעולה חריגה המכונה בפיהם “אקט דתי”. עד לפני שנים ספורות נאלץ לספוג את קריאות ה”בוז” מרחבת הכותל או את קריאות “האללה אכבר” של ה”מורביטון” עוטות החיג’אב ועכשיו ממתינה לעולים סוכת קבלת אורחים, המקבלת את פניהם בעוגות ובשתייה. הצעקניות סולקו, השוטרים נעשו סבלניים יותר והצעקניים שבכותל? הם ממשיכים לצעוק מדי פעם אבל אין בכך כדי להטריד.
הוא עמד בצד, בפאותיו הארוכות ובסנדלי השורש הנצחיות שלו נטולות הגרביים על אף הקור העז, כמנהג העולים הטובלים ונמנעים מנעלי עור בהליכתם במתחם המקודש. הפליא אותו כיצד זה שלא דורשים ממנו להציג תעודת זהות והרי בימים עברו די היה ב”מראה הגוזמבי” שלו כדי לעורר בשוטרים עוינות וחשד.
עיניו ריצדו על תגי השוטרים והשמות הרשומים מעליהם. הם אלה שהתמנו לאבטח אותם כמו משמר הכבוד של פמליית המלך. אלמלא היינו מסוכנים לא היינו ראויים לכבוד שכזה. את השוטר ההוא המכונה אביעד הוא מזהה מהתקרית שבה קרא פרקי משניות בקול רם עם אחיו, ביום שבו נכנס למצוות. בימים ההם נשמרו שפתי היהודים יותר מכל וכל ניד איברים הכרוך בנענוע ברגליים צמודות, כמו בתפילת שמונה עשרה, עורר חרדה פן המשיח בכבודו ובעצמו יזעזע את אמות הסיפין, יערער את יציבות הסטטוס-קוו ויבעיר במו ידיו את המזרח התיכון. אביעד היה השוטר שנטפל אליו או יותר נכון לשפתותיו המבצעות “אקט דתי”. לאחר שאויים מספר פעמים נלקחה ממנו תעודת הזהות והוא הוצא בגסות על ידי זרועות אימתניות אל תחנת המשטרה הצמודה אל ההר ומאוחר יותר לקישלה, לחקירה שנמשכה מספר שעות.
כשהורשו להיכנס מלמל לעצמו פסוקי תהילים והשקיף למטה, אל רחבת הכותל הצפופה במתפללים, תוהה מהו הדבר הגורם להם לדבוק ולהתנחם בקיר הלבנים ההרודייני לבדו.
עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים.
בשעה שנכנס מבעד לשער נשלחה ידו מאליה לנשק את המזוזה, אלא שהיא לא הייתה קיימת שם מעולם.
יהי שלום בחילך שלווה בארמנותייך.
אלמלא “משמר הכבוד” היה בוחר לעצמו נקודה צדדית לשבת בה ולהתפלל את תפילותיו, במקום לעשות את הסיבוב הארוך ולהשמע לקולות המאיצים להמשיך, כמו לא היה זה אלא סיור בגן הבוטני שהכרטיס מקנה כניסה לזמן מוגבל. היו פעמים שחשב להסתיר את פאותיו ולכרוך כפייה מעל ראשו כדי להכנס דרך אחד מהשערים המרובים שמוסלמים מורשים להכנס בעדם, רק כדי שיוכל לתפוס לעצמו נקודה יחידה מול קודש הקודשים, כמו חוגלה ויונה הנביאים שהגיעו אל המקום כדי לקבל השראה אלוקית, אבל הרעיון לא היה מעשי. השכינה מתאווה יותר מכול לראות את בניה מהלכים בגאווה יהודית ולא מחופשים באימה, כשם שנהגו בשנות הגלות הארוכות.
מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל.
כאשר עצרו באמצע החומה המזרחית, אל מול מקום הכניסה המקורי לעזרה בואכה שער ניקנור, לתפילת שמונה עשר שבחטף, חשב על הגבעה ועל נעריה. הם מוסרים את הנפש יום יום מתחת לשמש הקופחת או תחת מבנה רעוע בלילות הסוערים ולא מתלוננים. הם עוזבים מסגרת, מפנים עורף לא פעם להוריהם מודאגים למען ערך נעלה הבוער בנפשותיהם. וכמה מכות הם מקבלים, פעם אחר פעם, מזרועות הביטחון? הלב מתכווץ. ועד כמה כואב לראות את הבית שלך נכבש פעם אחר פעם בידי הדחפור ובתוכו רכושך היחיד… כיצד תמשיך לרחוש בתוכם האש מבלי להפילם לזרועות הייאוש?
אחד המשתתפים עושה סקירה הסטורית בקול רם וכורך את הורדוס, דוד המלך ואדראינוס הקיסר בכריכה אחת. הוא לא מפסיק לדבר ודביר יודע שאין זו אלא פעולת הסחת הדעת, למנוע מהשוטרים לחשוד בדממה שאינה אלא ביטוי של “אקט דתי”.
בתום התפילה, כמו מכורח קריאה פנימית שאין להתנגד אליה, נעמד אחד הנוכחים קורא קריאת שמע ונופל על פניו, תוך התעלמות מהזרועות האימתניות המנערות אותו בבולמוס, בדרך הקצרה החוצה. וכתוצאה מה”תקרית” מאבדים השוטרים את סבלנותם, שוטרי הווקף לוחשים בעצבנות באוזניהם, אצבעותיהם רוטטות על מקשי מכשירי הקשר והסיבוב מבחינתם הגיע לקצו.
בדקות הספורות שנותרו לו מתכופף דביר כדי לאסוף מספר רגבי עפר ולהסתיר אותם בכיסו. אליצור, אחד מהנערים שלו, עומד להתחתן בשבוע הבא. על אף תחושת האבל שעודנה אופפת אותו הוא מוצא לנכון להתכונן לקראת השמחה הצפויה ולהביא תשורה לחתן מהמקום הקדוש ביותר, אותה יניח מעל ראשו ביום שמחת לבו.
האבל והשמחות תמיד כרוכים אצל היהודי בחדא מחתא.