על אף שעת הבוקר המוקדמת הייתה הרוח חמה ומהבילה והעידה על כך שמזג האוויר הולך להיות לוהט במיוחד.
אחינועם הסיטה את הווילון והשקיפה החוצה. מסביב לאחוזה של אביה השתרעו בוסתני הרימונים, הגפנים והזיתים. הלאה משם נישאו עצי התמר התמירים, שבעונה חמה זו של השנה נשאו אשכולות בוסריים שטרם הבשילו. הלאה משם בצבצו מטעי האפרסמון – עיקר גאוותו של אביה. היו אלה שיחים נמוכים בעלי גזעים מפותלים וקליפה בהירה שענפיהם דמו לענפי עצי החורש הפראי. מעבר לגבולות האחוזה ניכרו בתי העיר יריחו – בתי אבן נמוכים שכתליהם עבים דיים כדי לחצוץ מהחום העז לחדור פנימה ואחרי פאותיה של העיר נשקף המראה המרהיב של בקעת ים המלח והרי אדום החובקים אותה ברכות.
“דומא” קראה אל העבד האדומי וניערה אותו מאדישותו העצלה, “תדאג שתימן יכין לי את הסוס לרכיבה”.
אחינועם אהבה את העיר שלה. היא נולדה כאן, בתוך הניחוחות הנהדרים של הבלסם – הוא האפרסמון שאנשי יריחו היו מומחים בייצורו, בין סמטאות האבן, בתי האסם לאחסון הפירות, מגדלי השמירה וגינות הירק המטופחות. כיוון שהתייתמו מאמן בגיל צעיר, היא ואחותה עמליה, הן מצאו את עצמן עד מהרה בנות בית באחוזותיהן של החברות, המטופחות כבית אביהן, רצפותיהם עשויות פסיפס, עמודי שיש, בריכות נוי ובתי מרחץ מרהיבים.
רחמי אביה אפשרו לה לשכנעו לרכוש לה סוס משלה. אלמלא כן איש לא היה מתיר לנערה להתאמן ברכיבה אבל דומינוס, שהיה אכול בייסורי מצפון מאז שהאם הלכה לעולמה, לא עמד בפני הפצרותיה. רק פעם אחת כעס עליה והוכיח אותה על קלות דעתה. זה היה בשעה שתפס אותה משוחחת באריכות עם אורוותן צעיר ונטול מעמד. זמן קצר לאחר מכן הוא סולק, אותו יוחנן אומלל וחסר מזל, והיא לא זכתה לראותו עוד.
“לאין, גבירתי? להיכן תרחיקי הפעם?”
הסקרנות שלו הוציאה אותה מדעתה. לעיתים נדמה לה שהמשרתים הוותיקים, אלה שיודעים שמעמדם בטוח והאדון נוטה להם חסד, דוחפים את אפם הסקרני למחוזות שלא מיועדים להם.
“כוונתי לדעת מתי גבירתי מתכננת לחזור? האדון ביקש שהסוסים יהיו מוכנים ליציאה לסיור, עבור האורחים שלו”.
אוף. האורחים האלו… היא עיוותה את פרצופה. אמש, בשעת לילה מאוחרת, הם התדפקו על שערי האחוזה, עייפים ומאובקים, והתקבלו בזרועות פתוחות כאילו מדובר במכרים וותיקים. הסתבר שאביה, דומינוס, מכיר את אותו זקן היטב, עוד מהימים שאנטיגונוס שלט כאן ביד רמה. על אף השעה המאוחרת נערם השולחן למענם במעדנים. כל הטרחה הזאת עוררה את כעסה. אביה המזדקן, נדמה לה לאחרונה, נעשה רך יותר עם השנים ופחות ביקורתי. בשנים עברו הוא היה קפדן יותר, חושש מפני כל זר ובעיקר מודאג פן ייוודע הסוד המשפחתי הכרוך בהפקת הבושם האפרסמוני. שבועה עתיקת יומין שעברה אליו מדור לדור, כשם שהיא עוברת בקרב המשפחות האחרות שמייצרות את הבושם המפורסם, מונעת מלמסור אותו לידי זרים ואחינועם, הבת הבכורה שבבית, חשה צורך להישאר על המשמר ולהקפיד שזרים לא יניחו מעליו את ידם. אפילו המלכה המצרית קליאופטרה, השולטת בתעשיית האפרסמון שביריחו ונהנית מאחוזים שמנים אינה אוחזת בסוד הפקתו הנשמר בקפידה.
לא, היא לא חששה פן הזרים האלה מרחרחים אחר הסוד. היא חששה מהרוח המרדנית שהם הביאו עימם, רוח שעלולה לסחוף את אבא שלה ולהחזיר אותו לימים הרחוקים שבהם ראה את עצמו נאמן למלכות בית חשמונאי.
מאז שהורדוס הגיע לכאן ונישל את קודמיו הכול השתנה. העיר הזאת, שספגה קרבות דמים בין המתחרים על כס השלטון, הטלטלה בין נאמנות לשליט הקודם ובין כריתת ברית עם החדש. אלה שנשארו נאמנים לעקרונותיהם מצאו את עצמם מנושלים, עד מהרה, מנכסיהם ומכבודם. כדוגמת יקירי ירושלים, בני המשפחות המיוחסות הנאמנות לבית חשמונאי שנותרו ללא כלום – כך היו גם עשירי יריחו, שחשבו בתמימותם שהצדק הוא זה שינצח. דומינוס, אביה, השכיל לראות את המציאות החדשה כמות שהיא ולנסות לנצל אותה ככל שניתן לטובתו. זה הוא ששלח למושל החדש כרכרה עמוסה במוצרים משובחים, אשכולות עסיסיים, שקי אשישות ודבלים, מיכלי שמן זית ויין משובח. נדמה שמה שקנה את העריץ יותר מכל היה בקבוקון הבושם היקר, שניתן לו במתנה גמורה. בזכות כריתת הברית הזו הם גרים בבית היפה שלהם, מחזיקים באותם המשרתים וממשיכים ליהנות מהיבול השופע שמעניקה להם בקעת יריחו ברוב חסד. רווחתם היא מושא לקנאה עבור כל אותם גאוותנים מלאי אידיאל, כדוגמת ישעיה התרסי או לוקיוס בן קאפיוס שכרכו את גורלם עם גורלו של המלך החשמונאי האומלל והוצאו להורג כמותו.
מדוע מכעיסים אותה עתה האורחים? כיוון שבסיפוריו של אותו זבדיה מוזכרת שוב ושוב הנסיכה הסוררת שהסתגרה למשך שש שנים במבצר החשמונאי וקראה תיגר על הורדוס. אחינועם שמעה עליה רק לאחרונה והופתעה מדוע נמנע המלך עד כה מלכבוש את המבצר ולהכניע את התנגדותה. עתה, כאשר נישא שמה בהערצה בסיפוריו של הזקן, חשה כיצד היא ניצתת בחימה ובוז. היא בזה לנער הצעיר שאיתו, לבוש בלויים ומאובק. היא בזה לנכונותם לחזור לחיי עליבות, ללא קורת גג ומחסה, כדי להציל את נפשם. וכי חיים ראויים הם אלה? כיצד אבא שלה רוכש לו כבוד, לזקן הזה, מבלי לשלח אותו אל האסם? גם היא אוהבת לארח אבל אין טעם בכך כשמדובר בקבצן עלוב או מורד אלמוני רדוף ונתעב.
“לא ארחיק לכת” היא מודיעה לבסוף לדומא, בכעס בלתי עצור, “תודיע לו, לאבא, שעד שהם יסיימו את ארוחת הבוקר שלהם יהיו לו מספיק סוסים, לו ולאורחים שלו”.
גם הפעם, כמו תמיד, הרכיבה מחזירה לה את קור הרוח וצלילות הדעת. מה אכפת לה אם אביה מתרפק על שנים עברו ומארח מורדים זקנים? שום דבר לא יכול לערער את יציבות חייה. היא צעירה, עשירה, נאה מאד. כבר עתה מגיעות לפתחה הצעות שידוך אבל היא דוחה אותן, בזו אחר זו. איש לא יכול להכריח אותה להחליט עם מי היא תכרוך את גורלה ואיך ייראו חייה. מבחינתה, היא יורשת האחוזה וממשיכת דרכו של אביה. האם גם עמליה מסכימה לכך? הצעירה קלת הדעת לא מעניינת אותה כקליפת השום. לפי שעה נראה שהיא מתעניינת בנשפים ומפגשים חברתיים הרבה יותר מאשר מה שנעשה בתחומי האחוזה.
“טוליוס, מדוע מתרשלים העובדים שלך?” היא פונה בקשיחות אל הממונה על ענף הגפן ואחראי על הבוצרים. קודם לכן זיהתה את אחד העובדים שרוע במנוחה מתחת לצלה של אחת הגפנים במקום לעבוד כמו השאר.
“נתתי לו לנוח” השיב האיש במורת רוח גלויה, “הוא חטף מכת שמש וכמעט והתעלף לנו בשדה”. הוא לא אוהב שהיא מתערבת לו ומעירה על אופן התנהלות העבודה. לא פעם ולא פעמיים התלונן עליה באוזני אביה, סבור כמו שאר העובדים שמקומה של אישה אצילית הוא בין כותלי הבית, על דרגש הנשים העוסקות במלאכת יד. מותר לה לגעור הכי הרבה בצוות הטבחיות על מאפה שהקדיח או הומלח יתר על המידה. בטח שלא כאן, בשדה, תחת השמש הקופחת, במקומם הטבעי של הגברים.
אחינועם ידעה שהיא איננה כיתר הנשים. היא מעולם לא התלהבה מחברתן של הרוקמות הרכלניות. השיחות המשמימות שלהן על מזג האוויר הבלתי נסבל או על הסחורה האופנתית שנמכרת עתה בשערי ברומא לא עניינו אותה מעולם. התמרחות בקרמים מבושמים או נעילת נעליים מיוחדות שטמון בהם זפק תרנגול ממולא באפרסמון, כזה שאף בחור לא יכול לעמוד בו, לא ריגשה אותה. בטח לא כשם שזה עניין את עמליה. עם זאת היא לא הייתה מוזנחת במראה שלה, ואחרי יום כזה רווי בעשייה הייתה מתענגת שעות ארוכות על רחצה ממושכת בבית המרחץ ויוצאת משם כששיערה חפוף ומשוך בשמן זית ריחני. עמליה לא יכלה באמת ללעוג לה, גם אם ניסתה לבלי סוף, כיוון שהיה בה גם צד נשי, עדין ומטופח.
“איך אפשר לחטוף מכת שמש בשעה מוקדמת כזאת?” התרעמה על טוליוס ונעצה מבטה בכיפת השמים. “כדאי לך לבדוק טוב טוב את הפועלים שלך, אם הם לא נגועים במחלת העצלות”.
על אף עשירותם היא הייתה מודעת היטב לחשיבות הנשיאה בעול, המאמץ והאחריות. היא לא יכלה לסבול עצלות והאמינה שאדם שבחר לעבוד באחוזת דומינוס צריך להיות אדם מחושל, המסוגל לעמוד בתנאים הקשים של בקעת יריחו מבלי להתלונן.
טוליוס למד שלא לענות. אחרי לא מעט תקריות בינו ובין הצעירה, שרואה את עצמה ממשיכה חוקית של אביה, בהעדר קיומו של יורש ממין זכר (והלוואי ורק תתחתן כבר ותלמד להיכנע תחת עולו של גבר תקיף), העדיף להרכין ראש ולתת לה להאמין שהיא צודקת. אחינועם ידעה עד כמה הוא רוטן מאחורי גבה ופיללה שאביה ימצא סיבה מוצדקת להפטר ממנו, אבל בינתיים נמנעה מלהמשיך את המריבה. היא טיפסה שוב על גב הסוס ודהרה משם אל עבר בוסתני האפרסמון המרהיבים, שבשעה זו איש לא הילך ביניהם מלבדה.
עד לפני זמן לא רב עסקו כאן במרץ בחיתוך עדין של קליפת הענף באמצעות חתיכות ברזל מאונקלות, באיסוף טיפות השרף הניגר באיטיות אל תוך המיכלים, ובערבוב השרף עם שעוות דבורים. בשנים טובות ניתן להפיק מהמטע כולו כשנים עשר לוג. פקידיה של קליאופטרה מגיעים מדי פעם לאסוף את הסחורה ולא מסתירים את שביעות רצונם. הברכה אכן פוקדת את מעונם ושום יריבות פוליטית ועריצים המתחלפים בזה אחר זה לא יכולה לפגוע בהם. זו היא ששידלה את אביה בזמנו לצרף לוג של שמן אפרסמון זך למנחה שנשלחה להורדוס. די היה בריח המשכר הזה כדי שתתחבב עליו אחוזת דומינוס, גם אם אדונה היה בעברו מתומכי בית חשמונאי.
“שם זה היה, שם זה מבצר דוק?” נשמעה קריאה מופתעת שעצרה אותה משרעפיה. היא התקרבה רגלית לצפות בנער הזה, שיצא לשוטט עם מלווהו הזקן והחווה בידו בהתפעלות אל עבר המצודה הנישאה שממערב להם.
“אכן, ילד, במקום אפל זה נרצח האיש”.
מי נרצח? אחינועם הוצתה בסקרנות. זוג האורחים לא עניינו אותה ונוכחותם אף מילאה אותה באיבה בלתי מסוברת, אבל מסתבר שהזקן יודע משהו ומלא בסיפורים שלא סיפרו לה מעולם.
“איך זה קרה?” שאל הנער ושלח את מבטו אל עבר הפסגה העלומה.
ההר הזה, שכונה אכן בשם דוק, היה הר מקולל. זו הייתה הדעה הרווחת בקרב אנשי יריחו. מדוע זה כך? מעולם לא נודע לה. אחינועם הסוותה את עצמה היטב מאחורי אחד הרתמים והטתה אוזנה כדי להקשיב.
“איש לא יודע באמת” השיב הזקן, “מה שידוע לנו זה רק השערות. כפי הנראה הזמינו אותו, את שמעון החשמונאי לארוחה חגיגית במבצרו שלו והחתן שלו, שהיה שליטה של יריחו באותה העת, דקר אותו בחרבו ושבה את אמו ואת אחיו”.
“שמעון? ראש שושלת בית חשמונאי?” תהה הנער בקול.
“כן, אותו אחד. ומאז המבצר עזוב, איש מיורשיו לא התיישב בו”.
מבצר מקולל. לחשה לעצמה אחינועם ללא קול. מקולל ואפוף רוחות, כפי שטוענת אוגוסטה מאחוזת מנשה.
“אפילו הורדוס, כך מסתבר, לא מוצא בו עניין” המשיך האיש וירק יריקה סמויה, יריקה שיכולה הייתה לעלות בחייו לו צפה בו אחד מנאמני הורדוס. המלך, הנגוע בתאוות הגדלות, מחפש בנרות מתנגדים כאלה כדי לכלות בהם את חמתו. מזל שאבא שלה היה חכם מספיק לגרום לו להאמין שהוא מנאמניו…
“המבצר עזוב אבל לא נטוש לגמרי, האנשים שלנו חוסים בו מדיי פעם”.
האנשים שלנו? מי אלה האנשים שעליהם הוא מדבר. אחינועם רצתה לדעת יותר אבל הזקן לא המשיך להרחיב בעניין.
“לא נעפיל לשם הפעם, ילד, תצטרך לפי שעה לכבוש את סקרנותך”.
היא בחנה אותם בשעה שהם חזרו אל הבית ואמרה לעצמה שנוכחותם מסכנת אותה ואת בני משפחתה. מוטב שאביה ידאג שהם יסתלקו מכאן, כמה שיותר מהר, ואם צריך שמישהו יבהיר לו את חשיבות העניין היא מוכנה להיות הראשונה שתעשה זאת.
***
אחינועם לא הייתה צריכה באמת להתערב. זבדיה בחר להסתלק בעצמו. השהות באחוזת דומינוס לא הייתה מבחינתו יותר מעצירה קצרה, שנועדה למנוחה ולהתאוששות, לקראת מהלכיו הבאים.
“כבר הולכים?” נשמע קולו המאוכזב של יהודה, שעה שהבחין כיצד הוא מחזק את רצועות האוכף שעל גב הסוס. בקולו נשמעה הכמיהה להישאר בין המרחבים משובבי הנפש של האחוזה הזו. כל מה שראה מצא חן בעיניו – הכרמים שופעי הפירות, הפועלים המוסקים בשלוות יומם ואינם טרודים במלחמות מסכנות חיים. אמת המים שהובילה מים במתינות הלהיבה אותו. הוא הלך לשכך בה את רגליו, שטף היטב את עורו הסדוק, צלל אל ניקבת המעיין שבפאתי העיר והתענג על הבוסתנים העמוסים בפירות מתקתקים – דומים, תאנים, חרובים ותותי עץ.
“זהו גן עדן, ללא ספק” צהל באוזני זבדיה והפציר בו להישאר שם לעוד כמה ימים. ומדוע לא? בעל הבית קיבל אותם בחום. המשרתים עורכים את השולחן לפניהם כאילו היו בני מלכים ולא מורדים עלובים שנמלטו מהורקניה. מאז שעזב את ביתו שבארבל עברו שש שנים והגעגוע לקורת גג מוגנת, שלא מלווה בסכנת חיים, היה צורב.
זיכרונותיו מימי ילדותו היו מועטים. המציאות כפתה על יהודה להתבגר מהר, בעל כורחו.
הוא גדל בארבל, עם אמו האלמנה ואחותו למחצה. אמו נישאה בשנית למורד שהיה בין אנשיו של אביו ואחד מנאמניו. ילדותו הייתה מלווה בקרקורי תרנגולים, בריח של עשן מדורות, בצלילי חרש של חרמשים ומכתשי אבן. הוא הכיר את דרכי הסלע, מבלי לדעת את צורתן של אותיות הכתב. רגליו היחפות שוטטו בין תלמי האדמה, למדו את הקרקע הסדוקה אחרי הגשם ואת פרחי החצב שבקעו באין רואים. הוא ידע לזהות תנועה של צל בין השיחים, להבחין בתנועת גרמי השמים גם מבלי לדעת את פשרה, עד שהגיעה הפורענות ומחתה הכול.
“לא, נערי” פסק זבדיה ולא הרחיב. הוא נמנע מלשתף אותו במחשבותיו, באכזבה שפיעמה בו כשגילה עד כמה דומינוס, ידידו משכבר הימים, נעשה צבוע כמו רבים אחרים ומוכן לוותר על אמונותיו תמורת שקט מדומה.
“ומה רע בהורדוס?” שאל אותו אמש, אחרי שמילאו את כרסם בעופות צלויים וממולאים בגריסים. “הוא יהודי אחרי הכול ושואף לחירותה של יהודה, כמו כולנו. אני אומר לך, אדם עם כוחות נפש כזה רק יפאר את המקדש, יבנה וירומם בתי כנסיות ובתי מדרש. החכמים הפרושים שבזים לו עתה יגלו עד מהרה עד כמה הם טועים. וכי לא עלובים היו תחת שלטון בית חשמונאי? וכי לא הושפלו ונדרסו תחת השלטון שצידד בצדוקיים?”.
זבדיה החריש ונמנע מלהתווכח. מאז ומעולם ידע לנצור את לשונו אבל בלבו הלכה ותפחה התרעומת.
“מה רע בהורדוס?” המשיך מארחו, “גרועה ממנו היא קליאופטרה, המצרייה הגאוותנית שחולבת בכוח את הפרות המדושנות של יהודה ולא משאירה לנו דבר. רוב השכר מהאפרסמון הזה, הבושם המבוקש ביותר ברחבי האימפריה הרומית נופל לידיה בעוד שאנחנו, אלה שטורחים, נעשינו לאריסים שלה. רק הורדוס מסוגל לעצור אותה ולרשת לידיו את בקעת יריחו.. ראית את הארמון שהוא בנה בפאתי הוואדי? זו הייתה התרסה לבנות אותו לצד הארמון החשמונאי ואף על פי כן הדבר לא עצר אותו. אני מאמין שהוא לא ישקוט ולא ינוח עד שהוא יגשים את כל חלומותיו, אחד לאחד”.
ההערצה שבה דיבר על האיש הייתה מופגנת. דומינוס לא טרח להסתירה, על אף שלפני שנים בודדות דיבר אחרת. האכזבה שחש כלפי אותם עשירים החסים על ממונם היא שדחקה בו לקום וללכת. אבל לא רק היא. הוא הביט מדי פעם ביהודה, המשתובב מתחת למפל המעיין וידע שאם ישתקע פה יותר מדיי כבר לא יוכל להוציא אותו מכאן. צוואתה האחרונה של אלכסנדרה הייתה שידאג לו, לעולמו הרוחני, לבלתי יסתאב כמו היתר ויהיה נאמן למורשת אביו ההרוג.
“לא, יהודה, אנחנו לא נישאר פה” חזר ואמר, תוך שהוא מעביר את כף ידו לאורך צווארו של הסוס.
“אז לאיפה נמשיך?” שאל הצעיר בחוסר רצון. רק מהמחשבה שיחזרו לחיות במערות רעד גופו רעד לא רצוני.
הוא זוכר את היום שבו הגיע זבדיה כאילו התרחש אך אמש. הזקן הופיע זמן קצר לאחר שנרצח אביו-חורגו. היו אלה חייליו נטולי הרסן של הורדוס, שביקשו להעניש את כפר המורדים ולהעלות באש את שארית התקווה. הכוח שהניע אותם לא נבע מהצורך לשמור על הסדר אלא יצר הנקם לבדו, זוועה שנועדה לשתק ולייאש. הם פגעו בשדות החיטה, באילנות העמוסים בפירות מבשילים, החריבו בתים, בזזו את הרכוש והחרימו בהמות.
יהודה היה בן שתים עשרה באותה העת והמראה נצרב היטב בנפשו. הם דהרו על גב סוסיהם, דגליהם התנופפו כאילו הם מסתערים על כפרו של האויב. לפידיהם הושלכו אל עבר השדות תוך כדי צעקות קרב והלהבות טיפסו מעלה, אל העצים הנאנקים.
יהודה נמלט באותה העת אל החצר והסתתר תחת ערימת הסבך, נשם בעל כורחו את עשן השריפה ואטם את אוזניו מלשמוע את זעקות הנשים ופעיית הגדיים. הזמן קפא מלכת. כאשר העזו הוא, אמו ואחותו לצאת ממחבואם גילו לדאבונם שהכפר נהפך לתל של אפר ודממתו כבדה כקבר. באותו היום לא רק הכפר נמחה אלא גם ילדותו.
בעיצומו של אותו יום הגיע זבדיה ופתח פרק חדש בחייו.
המורד הזקן שפרש זה מכבר מחברת האדם נעשה נע ונד, בין צוקי ההרים, מדבריות וערבות שוממות. הוא היה זקוק לו, ליהודה, בשעה שמאור עיניו הולך וכבה. כשלקח אותו תחת חסותו יצק משמעות חדשה לחייו, אבל עכשיו אחרי שנה ארוכה שהייתה לו קורת גג הוא קץ בחיי נדודים חסרי וודאות וכמה לבית, ליציבות ולמשפחה.
“אקח אותך לבית מדרשו של רבי מתתיהו בן מרגלוס שבירושלים” פסק הזקן, “לא יזיק לך לשבת כמה שנים בבית מדרשו וללמוד תורה”.
לאחר שסיים לסדר את האוכף הידק את הרצועה שמתחת לבטנו, המתין לרגע ואז הידק שוב, יודע היטב שהסוסים נוטים לנפח את בטנם בזמן האיכוף.
יהודה מצמץ בעיניו בחוסר רצון. בשנים האחרונות שבהן חבר לזקן למד להמעיט בשאלות. לא יעזור אם יתרעם או ימחה, כאשר הזקן נחוש בדעתו ויודע היטב מהו השלב הבא העומד לפניו קשה להניאו מזה.
“הם לא יקבלו אותי לשם. אני בקושי יודע צורתה של אות” הפטיר לבסוף, במורת רוח.
“בוודאי שיקבלו אותך. אינך טיפש ובוודאי לא נחות מצדקיהו בן נמשי ואליעזר בן אלכסנדרוס, שני צעירים חמומי מוח שנשלחו לבית המדרש בעל כורחם ויצאו משם חכמים נערצים”.
יהודה הידק את לסתותיו זו לזו. “ואתה בטוח שאני יכול להיות כמותם? שמעת מה אמרה לך הוד מעלתה, הנסיכה אלכסנדרה, עליך לדאוג לעולמי הרוחני שאהיה ראוי להיות ממשיכו של אבי לכשתגיע העת”.
הוא הותיר לו במותו, ידע יהודה, צוואה בלתי מתפשרת. לא ייתכן שזבדיה מניח לחלומו המקורי, לחשל אותו כדי שיהיה איש חיל ומעדיף שיהיה תלמיד חכם.
“פחחח, וכי נדמה לך שלוחם לא זקוק להשכלה?” גיחך, תוך שהוא בוחן את פרסותיו של הסוס, לוודא שלא נפצע, “וכי עליו להיות בור ועם הארץ ולהסתפק במיומנות החזקת החרב? טעות בידך. עתה, בשעה שהאויב שלנו מתעצם ונפרע מכל מתנגדיו לא הגיעה העת להכריז על המרד. אדרבא, מוטב שתשב ותלמד, תצבור ניסיון וחכמת חיים בטרם תגייס אליך את כל פרחחי הגליל כדי להנחית מכת מוות על העריץ ועל ממשיכיו”.
יהודה שלח לעברו מבט נדהם. האיש רוקם תכניות מרחיקות לכת לגביו ומאמין בכוחו בעוד שהוא עצמו איננו אלא ילד מגודל שרוצה לאכול טוב, לטבול במימי הנהר ולישון במיטה מוצעת ורכה.
“אל תמעיט מערך עצמך, יהודה” גער בו האיש, כשעמד על ספקותיו, “אתה מסוגל לזה בהחלט, אחרת לא הייתי לוקח אותך איתי ובטח שלא מפנה עורף לנסיכה בשעתה הקשה…” משפטו האחרון נאמר כמעט בלחישה, הצבע דהה מפניו ונראה כי זיכרון הימלטותם ממלא אותו ברגשי אשמה וחרטה.
הם ביקשו לצאת באישון הלילה, לאחר שנפרדו ממארחיהם החביב. האיש רצה להעניק להם מגדנות וצידה להמשך הדרך אבל זבדיה העדיף שיישארו קלי משקל, ככל שניתן, למקרה שייאלצו להתחמק מידי רודפים בלתי צפויים.
“אתה חושב שמישהו יבקש לרדוף אחריך?” גיחך בעל האחוזה, “חייליו של הורדוס צובאים עתה על חומת הורקניה. אף אחד מהם לא יהיה טרוד בעת הזאת אחרי מורדים נמלטים”.
העובדה הזאת צבטה את לבו של זבדיה אבל הוא לא הראה שום סימן.
“אין לדעת” הפטיר לבסוף, “מוטב שנהיה מוכנים לכל הפתעה שלא תהיה”.
המארח התעקש ללוות אותם לאם הדרך אבל אחרי שנפרד מעליהם בחר זבדיה להטות את הסוס אל עבר דרך צדדית ועקלקלה.
“יהיה לסוס קשה לעבור פה” מחה יהודה, כשראה לאור ירח את ערוץ הנחל התלול והמבותר. הוא שיער בנפשו מדרגות סלע ומעברים צרים שלא יאפשרו לסוס להתקדם בשום אופן ולא הבין את פשר התעקשותו של האיש.
“אם לא תהיה ברירה ניפטר מהסוס ונמשיך ברגל”.
“מה הטעם?” מחה בקול, “המרחק לירושלים הוא עצום. מדוע נמנעת מלהמשיך בדרך שדומינוס הציע לך?”
זבדיה הביט בו והשתתק, מתלבט אם ישתף אותו במחשבותיו.
“אני לא סומך עליו” אמר לבסוף.
“חשבתי שהוא חבר שלך, מהימים ששירתתם שניכם ביחד במשמרו של המלך הקודם”.
“גם אני חשבתי…” התנשף זבדיה בקול חרישי ולא המשיך.
מאוחר יותר, בשעה שהעלייה לאורך הערוץ נעשתה קשה מנשוא, הציע לו זבדיה להיכנס לאחת המערות ולישון כמה שעות, כדי לאגור כוח. יהודה הילך אחרי האיש הנחוש בחוסר חשק. הזקן קשר את הסוס ליד אחד השיחים, בחן את סביבותיו בזהירות והחל מטפס במעלה הר בקלילות שאינה אופיינית לאדם בן גילו, עד שנמצאה מערה צדדית שהייתה לשביעות רצונו.
שעה לאחר מכן הם נשכבו על גבי קרקע תחוחה שנוקתה היטב מגללי בעלי חיים, קוצים ואבנים מחודדות. זבדיה עצם את עיניו וכמעט נרדם בעוד שיהודה נותר ער ודרוך, משקיף אל עבר השמים ובוהה בגרמיהם. הוא היה טרוד מדיי מלהירדם. מה יעשו כשיגיעו לירושלים? האם הזקן יישאר לצדו או ישיארו בבית המדרש ויסתלק? ואם לא יקבלוהו בשל בורותו, לאן יילך? הוא ניסה להישען על זרועו הימנית, בשעה משהו בעל צליל מתכתי חמק תחת כובד משקלו.
“ראה מה מצאתי פה” קרא בהפתעה והעיר את זבדיה שהיה כבר רדום כולו.
היו אלה כמה מטבעות שנשרו, כפי הנראה, מאמתחתו של האיש ששכן במערה לפניהם. מי היה האיש? מפני מי נמלט?
זבדיה מישש את המטבעות, אחד לאחד, בהתרגשות בלתי מוסווית.
“מטבעות מימי אלכסנדר ינאי” רעד קולו ועיניו נצצו כעיני אדם שמצא אוצר, “בוודאי היו שייכים לאיזה חייל שנמלט והסתתר כאן מפני רודפיו”.
“האם גם אז חיו אנשים נרדפים?”
“בוודאי, ילד, אין חדש תחת השמש. אתה חושב שבימי החשמונאים היה טוב יותר מבימינו אנו?”.
יהודה החריש ולא השיב. אם ככה, רצה לשאול, למה אנחנו נאבקים? למה שלא נכנע להורדוס ונקבל עלינו את עובדת מלכותו בהשלמה? למה שלא נהיה צבועים כמו… דומינוס ההוא מיריחו ונרשה לעצמנו חיים טובים מאלה?
הייתה זו שאלה מסוג השאלות שלא שואלים. בטח שלא תישאל על ידי בנו של חזקיהו, המורד הגלילי. ככה זה, אלה הן עובדות חייך, אמר לעצמו תוך שהוא עוצם את עיניו, מרפה את איבריו ומניח למלאך השינה למשות אותו לעבר מחוזות אחרים.
