דוקטור באך היה רופא בריטי מהמאה ה-19, הומאופת, שגילה ופיתח את שיטת מיצוי הפרחים, בהסתמך על אנרגיית השמש, לטיפול במצבים נפשיים שונים והתניות רגשיות.
הפרחים שד”ר באך בחר לעבוד עמם היו מצויים כולם באנגליה ורפואת תמציות באך נשענת על אותן 38 תמציות המופצות בכל העולם. מאחר ואנחנו חיים בארץ ישראל אנחנו מושפעים אנרגטית מהאדמה הזאת ומהסביבה הים תיכונית. לא חסרים לנו פרחים והכוח הרוחני שלהם לא גורע מהעוצמה של הפרחים הבריטיים. במאה האחרונה לקחו מרפאים רבים את השיטה של ד”ר באך והרחיבו אותה באופן כזה שניתן להשתמש במאות סוגים נוספים של פרים שבאך לא השתמש בהם.
אצלנו בעשבתא ניתן לרכוש תמציות פרחים סולאריות המופקות מצמחי בר מקומיים ומתורבתים הגדלים בארץ ישראל.
ניתן לרכוש תמצית פרחים ספציפית או פורמולה המיועדת לאיזון וטיפול במצב נפשי ספציפי. מי שיגיע אלינו לקליניקה יקבל תמצית ייחודית המותאמת לו על פי בדיקה קינזיולוגית אבל ניתן לבחור פורמולה מהמגוון המוצע באתר לטיפול בחרדה, דיכאון, פוסט טראומה, ניתוק מהמציאות, הפרעות קשב, הפרעות שינה, גמילה מהתמכרויות, קבלה עצמית, שחרור מתחושת אשמה ועוד.
התמציות הן כולן נטולות טעם – מצויינות גם לילדים, תינוקות ונשים הרות. המינון המומלץ הוא 4 טיפות מתחת ללשון כ-4 פעמים ביום ואף יותר, במקרה הצורך.
אנחנו ממצים פרחים באופן סולארי ומשתמשים בברנדי עדין ואיכותי לשימור. כל המוצרים שלנו כשרים בכשרות בד”צ, ללא חשש חמץ בפסח.
להלן רשימת התמציות שישנן במלאי:
*** כל המידע המובא כאן הוא בגדר המלצה רפואית ולא בא להחליף חוות דעת של רופא.
כליל החורש – התחדשות רגשית וריפוי ממכאובים ישנים תוך כדי תהליך שחרור מהעבר. חיבור לאנרגיה נשית רכה והתפתחות רוחנית לאנשים שעוברים תהליך של חיפוש עצמי. תמצית הפרחים של כליל החורש מאפשרת להקל על תחושות אשמה ובגידה
אגוז מלך – מתמציות באך המקוריות, מיועדת לאנשים שעוברים שינויים משמעותיים כמו שינוי מקום מגורים, עבודה חדשה, לידה וגירושין. לאנשים שמרגישים “תקועים” בעבר או במצב קיים וקשה להם לקבל את השינוי.
רקפת – לאנשים עדינים, ביישנים, חסרי ביטחון, שקשה להם בחברה – מופנמים, מרגישים “קטנים” ושבריריים. התמצית מעודדת התחזקות פנימית רכה ויכולת “לצאת מהקליפה”. לאנשים שמוותרים על עצמם כדי לרצות את החברה – בונה חסינות פנימית וענווה אמיתית ללא כניעה.
ורד הכלב – חוסר מוטיבציה לקום בבוקר, נטולי חשק, “זורמים” עם מה שיש בלי התלהבות, מוותרים על חלומות או מטרות, מיואשים או משלימים מהר מדיי “זה מה שיש”. התמצית מחזירה ניצוץ של חיים, מעוררת עניין, תקווה, סקרנות, רצון לקחת חלק פעיל בעולם, להתקדם וליצור. תמצית עדינה אבל מאד עמוקה המעוררת לאט אלט משינה רגשית.
עולש – לאנשים שמעניקים אהבה בתנאים, מתוך צורך לשלוט או להתערב, לעיתים מתוך רצון טוב אבל כזה ש”חונק” ומחייב. התמצית מאפשרת לאדם להרגיש אהבה טהורה ובלתי תלויה, להשתחרר מהצורך באישורים והוכחות, להיפטר מרכושניות או צורך לגונן. מצויין לאמהות ש”לא מצליחות לשחרר” את הילד, לנישואים כובלים וחונקים או תלותיות מאיימת.
שמשון (Rock rose) – מיועד למצבים של פחד, אימה, פאניקה, שיתוק וחוסר אונים. מצוין לתהליכי פוסט טראומה, הלם קרב המתבטאים בחלומות בלהה, תחושת “אני הולך להשתגע”, פחד עמוק. התמצית הקיימת גם ב”RESCUE REMEDY” מחזירה תחושה של אומץ וביטחון ועוזרת להתגבר על הפחד והאימה.
דובדבן – מיועד לאנשים שמרגישים שהם עומדים לאבד שליטה, עלולים “להתפוצץ” רגשית, בעלי נטייה להתפרצויות זעם, חרדה קיצונית, אלימות מילולית או פיזית. התמצית שנמצאת גם בRESCUE REMEDY עוזרת לשלוט ברגשות, בכעס בחרדה ובעצב, ומביאה לאיזון עמוק.
זלזלת היערות (clematis) – לאנשים חולמים “מרחפים”, מנותקים מהמציאות, נוטים לברוח לעולם של פנטזיה, “ראש בעננים”, קושי להתרכז או לקבל את המציאות. התמצית מקרקעת, מחברת למציאות, מחזקת את הריכוז, מגבירה נוכחות בזמן הווה, מעודדת מעורבות ומימוש הרעיונות שלהם למציאות.
שן הארי – לאנשים שחווים הרבה מתח פיזי ורגשי, נוקשות בשרירים וקושי להרפות בגלל התמודדות רגשית או דפוס של “לעשות יותר מדיי”. התמצית מאפשרת להרפות, לשחרר רגשות עצורים, להאט, להיות בתקשורת עם צרכיהם הרגשיים ולאזן בין עשיית ורגש.
אלון מצוי – לאנשים חזקים, יציבים ואחראיים שעובדים קשה ולא יודעים להרפות למרות העייפות או החולי, לא מסוגלים לבקש עזרה ולא עוצרים למנוחה. המסר של האלון: מותר לך לנוח. אינך צריך להחזיק את כל העולם על הגב שלך.
זית – עייפות עמוקה אחרי מאמץ ממושך (למשל, אחרי לידה או מחלה ממושכת), כשמרגישים מרוקנים ונטולי כוחות. בתקופות של עומס רגשי. התמצית מאפשרת למלא מצברים, להתמלא באנרגיה מחודשת ולעבור תהליך החלמה עמוק.
ילקוט הרועים – לאנשים שנמצאים יותר מדי ב”ראש” ומנותקים מהחיים הפיזיים, אחרי טראומה או לידה כשאתה מרגיש “לא נוכח” בגוף או בעקבות מעבר, שינוי מגורים או ניתוק מהשורשים. התמצית מקרקעת, מחזירה לגוף ולמציאות, מחברת מחדש בין הגוף והנפש.
קלנדולה – לתקשורת מילולית, איזון לאנשים שמדברים בתקיפות או מתקשים לבטא את הרגשות שלהם. לאדם עצור רגשית או אלים מילולית. התמצית מחברת בין הלב לפה, מצויינת למטפלים מורים ואנשי תקשורת, לאנשים ביקורתיים וציניים שלא מצליחים לתקשר עם רגשותיהם.
יערת הדבש – לאדם שחי בעבר, מתרפק על זיכרונות ונוסטלגיה מבלי יכולת לשחרר, תקוע בעבר ומנותק מההווה. התמצית משחררת את העבר מבלי למחוק אותו, עוזרת לחיות בהווה ומאפשרת תנועה קדימה על אף הכאב.
הנץ החלב (star of beit-lechem) – מרפאת טראומות – להלם נפשי, צער עמוק או כאב בלתי מעובד אחרי טראומה, הלם קרב או אובדן. התמצית מביאה נחמה עמוקה, עוזרת לנפש לעבד את מה שנשבר, להחלים ולהתארגן מחדש. נמצאת גם היא ב”Rescue remedy” המפורסמת של ד”ר באך.
אורן – שחרור מרגשות אשמה, בושה, הלקאה עצמית, נטייה לבקש סליחה כל הזמן, חי בתחושה שהוא “לא ראוי” או “מקולקל”. התמצית מאפשרת קבלה עצמית וחמלה, מותר לטעות, כפרה וסליחה פנימית ובונה דימוי עצמי חיובי, קבלת העבר מבלי להישאר כבול אליו.
כלנית – שחרור רגשי, לאדם שמרגיש לכוד או קפוא, קושי להתמודד עם רגשות כואבים או חוויות לא מעובדות. צמח של קרקוע לאדם שמרגיש “מרחף” או מבולבל. מאפשרת צמיחה מתוך כאב, לאדם שעובר תקופות קשות – מאפשר שינוי פנימי, עיבוד רגשות ושיחרור מהעבר.
פרג – מאפשר רוגע, שחרור והרפיה לאנשים שסובלים מקשיי שינה, כאבים או מתח רב. מאפשר החלמה מטראומה או תאונה, התמודדות עם הכאב מבלי לברוח מהמציאות. לאנשים מנותקים רגשית או מתקשים לקבל את הרגשות שלהם.
רימון – חיבור מחודש לנשיות, לנערות מתבגרות או נשים אחרי לידה שמתקשות לקבל את הנשיות שלהן. חיבור לפוריות ויצירתיות לאנשים כבויים שמתקשים להוציא לפועל ולהגשים מטרות. נטיה להגיב בצורה רגשית מאד ובחוסר שליטה, היסטריה הנובעת מחוסר איזון הורמונלי.
גפן – לאנשים שתלטניים, כוחניים, חסרי גמישות, בעלי צורך לשלוט בסביבתם מתוך פחד או חוסר ביטחון. תוקפנות ודומיננטיות יתר. התמצית מאפשרת גמישות, הכרת הכוח הפנימי מבלי צורך לשלוט, וויתור, להוביל בצורה נכונה מתוך סימביוזה עם הזולת.
וינקה – חווה כעס עצום, בלתי נשלט, מתפרץ ומתחרט מיד, כעס מתוך חולשה, ניתוק מהאני האמיתי, תיסכול הנובע מאובדן כיוון או הרגשה של “כלוא”. ציניות, ריקנות וחוסר תקווה.
שום בר – פחדים בלתי מוסברים ומשתלטים משדים או “חוצניים”, מאנרגיות זרות וכו’, ממקור לא רציונלי ולא מודע. לתמצית יש אנרגיה של טיהור והגנה, מחזקת את הגבול האנרגטי של האדם ותחושת ביטחון פנימית.
חרדל – תמצית עמוקה לטיפול בעצבות ודיכאון פתאומי ולא מוסבר שמגיע כמו “ענן אפור” ויורד על הנפש, בלי סיבה נראית לעין. תחושת ריקנות, “משהו חסר” בלי סיבה אמיתית, מצבי רוח שבאים ומשתנים כמו דכדוך לפני וסת או בגיל המעבר. התמצית מחזקת את התחושה שיש גרעין פנימי שקט וחזק גם כשהלב סוער.
שבולת שועל (ברומית) – מרגיש מבולבל לגבי הייעוד שלו, חווית חוסר מימוש למרות הכישרונות, חוסר שביעות פנימית, שעמום או תסכול פנימי, שבריריות. התמצית עוזרת למצוא את הייעוד, לקבל החלטה ולהיות שבע רצון מהתוצאות.
מרווה רפואית – חיבור לחוכמה פנימית, צלילות תודעתית, “המורה הפנימי”, בהירות וחידוד האינטואיציה למי שמרגיש מבולבל ומרוחק מהקול הפנימי שלו. התמצית מאפשרת הסתכלות גבוהה על המציאות, וידיעה פנימית של “אמת גבוהה”.
עוזרר – תמצית המרפאה את הלב, פותחת אותו לאהבה מחדש אחרי אכזבה ושברון. תמיכה רגשית לאנשים שחוו פרידה ואובדן, אנשים שהלב שלהם סגור ומפחדים להיפגע שוב. אנשים נטולי אהבה וחמלה. איזון והקלה על מצבי סערה רגשית, לחץ ותגובות קיצוניות.
סוזן שחורת העין – לאנשים שנמצאים כל הזמן במרוץ ממשימה למשימה, דוחפים קדימה ולא מסוגלים לעצור או לאנשים שמדחיקים את רגשותיהם ולא נוגעים בכאב. התמצית מעודדת כנות עצמית, עוזרת להתמודד עם האמת לאדם שהתרגל לשקר ולחיות במרמה, מאפשרת להתמודד עם כאב ישן מבלי להדחיק.
פסיפלורה – לאנשים שמרגישים עוררות עצבית תמידית, קושי להירדם, חוסר שקט פנימי ומחשבות טורדניות או שחיקה רגשית, כשאדם “עייף מהכל” ועדיין מריץ את עצמו. התמצית מאפשרת מנוחה אמיתית, טובה למצבים של עייפות מתמשכת, שינה עמוקה ותדר רגוע.
מורנינג גלורי – נטיה להתמכרויות, הרגלים מזיקים שיצרו תלות, שימוש מופרז בחומרים ממריצים, שיבוש בקצב היום-לילה. התמצית מאפשרת קרקוע, חזרה לקצב הטבע, שינה עמוקה, החזרת הרצון הפנימי במקרה של דפוס הרסני והתמכרויות.
אחרי שעצר את רכב המַשְטוּבַּה ליד המחסום, פעם ליבו בכל הכוח. נדמה היה לו שגם החיילים שומעים את קצב פעימותיו.
על פי התוכנית היה עליו לנקב בחשאי את צמיג הגלגל האחורי ולומר להם שהוא הולך אל הכפר כדי להביא כלים לתיקון הגלגל המפונצ’ר. הולך ומיד חוזר. הם אמורים להבין אותו גם מבלי שידבר את שפתם, בזכות תנועות ידיים והבעות פנים. ג’יבריל ותאופיק כבר תרגלו את זה כמה פעמים והניסיונות עברו כולם בהצלחה.
עימאד התקרב אל המחסום עם הרכב וספר את השניות.
חמישים ותשע, חמישים ושמונה. מרוב התרגשות לא הצליח לתפוס את המברגה שחיכתה לו על הספסל האחורי. הוא קפץ אחורה, התכופף, הביט דרך החלון וסקר את הגזרה. החיילים לא מתעניינים בו, נשם לרווחה.
חמישים ושתיים, חמישים ואחת. הוא קפץ דרך החלון האחורי הפתוח, לבל תעורר טריקת הדלת את תשומת ליבם של החיילים, עצר את נשימתו ותקע את המברגה בגלגל בכל הכוח. את נשיפתו שיחרר באריכות, במקביל לאוויר הנמלט מדופן הגלגל.
ארבעים ושבע. ארבעים ושש. הוא חזר אל הרכב, פתח את הדלת הקדמית ורץ לכיוון המחסום, כשהוא מעמיד פנים שהוא מבוהל. לא לחינם אומרים לו כולם שיש לו כישרון משחק. הוא הפגין תנועות ידיים, מחוות פנים והרבה מילים עד שירדו לסוף כוונתו. אחד מהם הנהן בראשו לאישור בעוד שהשני הוסיף לבחון אותו בחשד. הוא מוכרח לעשות הכול כדי להיראות אמין, שלא יעכבו אותו חלילה ויגרמו לו להתפוצץ ביחד איתם…
שלושים ושתיים, שלושים ואחת. עימאד החל לרוץ אל עבר הכפר. הוא ידע שמישהו צופה בו דרך המשקפת ובוחן את צעדיו. שני הדודים שלו נמצאים שם, דואגים לו ונושאים תפילה להצלחתו. בעוד רגע יתרחק מכלל סכנה. הוא יתרחק אבל החיילים…
עשרים ושתיים, עשרים ואחת. משהו עוצר אותו. משהו לא רצוני שמונע ממנו להמשיך ולהתרחק. משהו שפועל בתוכו, כמו שד, וכופה עליו לשוב אל המחסום.
מה קורה לו? מה הוא עושה?
הם הביטו בו כעל משוגע ולא הבינו מה הוא רוצה מהם.
“הסַיַארה, הרכב ממולכד”, אמר בהתרגשות, משתדל שלא לצעוק פן יגיעו דבריו לאוזני אלה שעוקבים אחריו כל העת.
שתים עשרה. אחת עשרה. לשמחתו מישהו הבין את השפה שלו וקלט את המסר.
תשע. שמונה. עימאד רץ כל עוד נפשו בו. הוא לא הביט אחורה אבל ידע שגם הם מבוהלים כמותו ולוקחים ברצינות את אזהרתו. אף אחד מהם לא יהיה טיפש וינסה להתקרב אל הרכב כדי לבדוק אם שיקר או דיבר אמת.
חמש. ארבע. ההרהור שחלף במוחו מילא את ליבו בייאוש. ג’יבריל ותאופיק. הם בטח ראו אותו חוזר ושיערו מה הן כוונותיו. איך היה פזיז כל כך מבלי לשקול את השלכות מעשיו? איך יראה מעתה את פניו בכפר, אחרי שמעל בתפקידו? שום תירוץ לא יועיל לו. ג’יבריל לא יסלח לו על בגידתו לעולם…
שלוש. שתיים. אחת.
***
נועם בחן את הצעיר היושב מולו בחשדנות.
כבר שנים שהוא עוסק בתפקידו בשירות החשאי, ומחקירה לחקירה הוא נעשה מיומן יותר ויותר. ממבטו החד לא נעלם דבר, החל מהבעות פנים שמסגירות את חולשותיו של האדם היושב מולו ומחשבותיו האמיתיות, שאותן הוא מנסה בכל דרך להסתיר, וכלה בתנוחות הגוף, המעידות על המתח הנפשי שבו הוא נתון.
שפת הגוף אינה משקרת, בניגוד לפטפוט הלשון.
לקח להם זמן לעמוד על כישוריו ולהציע לו את התפקיד הזה. בהתחלה ייעדו לו תפקיד אחר, אבל דמותו הסמכותית, המשדרת ביטחון עצמי, שכנעה אותם לאפשר לו לעסוק במדור האפל ביותר, ניתוח אישיותם של משתפי הפעולה.
למעשה, אף אחד מבני המשפחה שלו, חוץ מתמי רעייתו, אינו יודע שזה מה שהוא עושה לצורך מחייתו. הם מאמינים שסתם ככה בחר ללמוד בחוג למזרחנות, מתוך סקרנות גרידא. יפעת, אחותו, חושבת שהוא בחר ללמוד ערבית כדי להיות מסוגל לתרגם את הרשימות שסבתא שלהם השאירה, כתב היד שאיש לא הצליח לפענח עד כה. היא לא מעלה בדעתה שמתוקף עבודתו היה מחויב לעשות כן. המפקדים שלו בשב”כ הם אלה שהמליצו לו לשפר את ידיעותיו בערבית ואת בקיאותו.
המשרה הוצעה לו מיד לאחר שהשתחרר מהצבא, ועד מהרה נעשה מסור אליה. היא ממלאת את כל עולמו. קשה לה, לתמי, ללא ספק, גם אם אינה מתלוננת. ואיך לא יהיה לה קשה? היא בקושי רואה אותו. מדי בוקר הוא משכים קום ויוצא למשימותיו הסודיות. כשהוא חוזר, בשעת לילה מאוחרת, היא כבר ישנה וכמוה שלומי, הבן הקטן שלהם. לפעמים הוא נאלץ להיעדר למשך כמה ימים, והיא אף פעם לא אומרת מילה. חורקת שיניים אבל סובלת בשקט.
הוא גהר קדימה ובחן את הצעיר שלפניו בקפידה.
זהו נחקר שלישי שהוא רואה מאז הבוקר. אדם בשנות העשרים לחייו, אולי אפילו צעיר יותר, שנעצר אחרי שהזהיר חיילים במחסום מפני התלקחות חומר נפץ. האם הוא מודע למשמעות המעשה שלו או שהפחד מלהיהרג הוא שהניע אותו לעשות כן? את זה הוא רוצה לברר. כבר יצא לו להיות עֵד לבגידות שהם בוגדים איש ברעהו, הישמעאלים, בין אם זה על רקע סכסוך משפחתי ובין בשל הפחד מחומרת העונש.
עיניו של נועם מתערפלות לרגע. העייפות אחרי ישיבה ממושכת מטשטשת את חושיו.
אולי יצא לשתות קפה שחור ויחזור?
לפעמים הוא מציע למשת”פים לשתות עימו קפה ורוכש בכך את אמונם, אבל עכשיו עדיין מוקדם מדי לקבוע שהוא “משלנו”. קרה כבר שמשתף פעולה הזהיר מפני מלכודת וברגע אחר תקע סכין בגבו של חייל. וגרוע מזה, אם הוא זומם לקפח את חייו של הסוכן. זהו הדבר שהמפקדים שלו הכי חוששים מפניו, ולכן מזכירים לו שוב ושוב לפקוח עין. נועם אכן נוקט זהירות מופלגת; לעולם לא ייכנס אל החדר לפני שהמקור ישב ויחכה לו. כבר כשהוא מתקרב אל הבניין צופים בו הסוכנים ואומדים כל תנועה ותנועה מתנועות גופו. והחשוב מכל, איש מהנחקרים אינו מכיר אותו בשמו האמיתי. הוא מציג את עצמו בשם מוטי ונזהר מלנדב פרטים אישיים.
הפעם, בכל אופן, אין לו סיבה לחשוש. החדר שבו הם יושבים הינו חדר החקירות של שירות בית הסוהר, והצעיר שלפניו לא יודע עדיין שזו אינה סתם חקירה שגרתית.
לפניו נפגש עם זקן עשיר מרמאללה שטען שהוא מואס במצוות האדוקות של האסלאם, מתרחק מקיצוניים ומעדיף לקשור את גורלו בצד המנצח. מבחינתו זוהי אך ורק מדינת ישראל. במשך שעה ארוכה תהה נועם על קנקנו עד שפסק, בינו לבין עצמו, שהוא איננו מכזב. עם זאת, ימים רבים יעברו עד שיתחילו להפעיל אותו. יהיה עליו לעבור כמה וכמה מבחני אופי שיוכיחו שהוא איננו הפכפך.
מי אתה, עימאד שטרית? אדם צעיר, בן לחמולה שכמה וכמה מבוקשים נמצאים בה. מדוע החלטת לסכן את חייך ולעזור לאויב שלך? מנעת בכך אסון גדול, הרבה מעבר למה שאתה מדמיין, אבל אינך משער איזה מחיר יהיה עליך לשלם בגין זה. מבחינת בני החמולה שלך אתה “שרוף”. אם תבחר להיות משתף פעולה נדאג לטשטש את הרושם הרע שהותרת ולהשיב אותך אליהם מבלי שיחשדו בך, אבל לפני כן נהיה חייבים לברר מהי המוטיבציה האמיתית שלך ומה הניע אותך לבגוד בהם, בשעה שכל חייך מונחים לפניך.
“אני מבין שהטמנת הרכב הממולכד תוכננה חודשים רבים מראש”, אמר בקולו המחוספס ונטול הרגש, “מה גרם לכם לבחור דווקא במועד הזה?”
“יום לפני כן היה בלגן במחנה הפליטים שבחאן יונס”, השיב הצעיר ביובש, ניכר כי כבר השיב על שאלות מעין אלה, לא פעם ולא פעמיים, “חיילי צה”ל הרגו שלושה צעירים. היינו חייבים לעשות פעולת נקם”.
“למה דווקא אתה התנדבת?”
“חשבתי שזה דבר נכון. הייתי שלם עם זה עד ש…”, נשך את שפתיו, “פתאום תקף אותי הפחד”.
“פחד ממה?”
“מזה שיתפסו אותי, שיכניסו אותי לכלא להרבה שנים או שיהרגו אותי”.
“ושם בכפר, אתה לא חושש שיהרגו אותך? והרי בגדת בהם. כל מי שראה אותך באותו הרגע יודע שבגדת”.
עימאד הרכין את ראשו ולא השיב.
“תגיד לי משהו אחר שישכנע אותי”, אמר נועם בקשיחות ולא הסיר ממנו את מבטו הנוקב.
“כבר אמרתי לך”, נאנח האיש, “פחדתי שיתפסו אותי. זה הכול”.
“אבל החיילים נתנו לך רשות ללכת. התחלת לרוץ לכיוון הכפר בכל הכוח. למה נעצרת? מה גרם לך לחזור?”
עימאד נאנח בקוצר רוח, “אתם משגעים אותי. אני חוזר ואומר לך, חַ’וִיף, זה מה שהייתי שמה. פחדן. הייתי בטוח שהחיילים חושדים בי ועוד מעט יתפסו אותי. ראיתי את זה בעיניים שלהם. אני צעיר, לא רוצה להיכנס לכלא לכל החיים”.
משום מה הטענה שלו לא נשמעה משכנעת. הבעות פניו ותנוחות גופו דיברו אחרת.
החקירה נמשכה זמן רב מבלי שנועם ירגיש שהיא מתקדמת. כל העת ישבו האחד מול השני והשעות נקפו בזו אחר זו. כוסות קפה ריקות, עם בוץ השקוע בתחתיתן, לצד כוסות מלאות שבקושי נלגמו וכולן של נועם. לעימאד לא הוצע לשתות אף לא פעם אחת. עדיין לא הגיעה העת לתת לו להרגיש בנוח.
במהלך הזמן הזה הספיקה השמש לשקוע ורק אור הפלורסנט ריצד בחשכה. נועם הביט בנחקר שלו וראה שהוא מסתכל אל עבר החלון בחוסר נוחות, מציץ אל עבר גווני האור האחרונים ומתפתל בחוסר שקט. משהו מפריע לו. הוא צמא או רעב? משתוקק לסיגריה? שילמד לבקש.
“אֵש מן עִנְדַךְ?”, שאל לבסוף.
“אני צריך להתפלל”, לחש עימאד.
בשעה הזו הם נוהגים למהר אל המסגד, לתפילת ה”עצר” ו”סלאת אל מגְרבּ” שבאה מיד לאחריה. נועם הנהן והניח לו לצאת להפסקה, מבלי לגרוע ממנו עין. אדרבא, הרבה הוא לומד רק מההתבוננות הזאת.
האיש דתי מאמין, דבוק במצוות האסלאם. הפרופיל שלו יכול להתאים לכל צעיר קיצוני בעל נטיות אובדניות. האדיקות הזאת, הצורך החברתי להיות שייך לבני עדתו ולעשות את המוטל עליו, רק מחריפים את השאלה מדוע עשה את אשר עשה. נועם נאנח ללא קול. ליבו אומר לו, משום מה, שלא פחד המוות לבדו הוא שגרם לו להסתייג ברגע האחרון.
***
עימאד חזר אל תא המעצר במצב רוח ירוד. מאוכזב היה מהזלזול שזלזלו בו. אמנם הם לא משכנים אותו בתנאים מחפירים, היכן ששוהים יתר המחבלים, אבל עדיין נוטלים ממנו את החופש שלו ומחייבים אותו לעמוד בפני חקירות חודרניות ומשפילות. וזאת אחרי שהציל את חייהם. עד כה בטוח היה שייעצר ליום או יומיים, רק לצורך מראית העין, ויניחו לו לחזור אל הכפר שלו מתוך כבוד והוקרת טובה, אבל הוא כבר נמצא כאן שבוע ולא נראה שהעניין יסתיים בקרוב.
בהתחלה השוטרים היו אלה שלקחו אותו לחקירות, תוך שהתעכבו על כל פרט ופרט וניסו לנתח את האירוע מכל כיוון אפשרי. היה עליו לשחזר שוב ושוב מי הניח את המטען, מה גרם לו להתפוצץ, מדוע לא הניח את הרכב וברח כל עוד נפשו בו. נראה היה כי תשובותיו הניחו את דעתם. הוא ח’ויף, פחדן שחס על חייו ולכן העדיף לפעול באופן שבו פעל, במקום לשלם ביוקר ולהיכנס לכלא לכל ימי חייו. אבל אז הופיע החוקר ההוא המכנה את עצמו בשם מוטי. הוא לבוש בלבוש אזרחי, חתום פנים, מבע עיניו עז וקשוח ושום שריר לא זע בפניו. נראה היה כי טענותיו אינן מספקות אותו. שוב ושוב הוא מתעקש לדעת מהו הדבר שעורר בו את הצורך להתחרט.
מה באמת גרם לו להתחרט?
הוא שוכב על יצועו, במיטה החורקת, סופר את הכתמים שעל הקיר, מציץ בעכבישים הפורשים את רשתם ותוהה מה עבר בנפשו באותו הרגע, שבגללו רץ להזהיר את החיילים אחרי שמשימתו הושלמה. הלוואי והיה יודע. לו רק יכול היה לנתק מעליו את השפעתן של העובדות שאליהן נחשף כמה שנים לפני כן, היה מאושר יותר ושלו. לו היה ביכולתו לסלק את הכוחות השולטים בו, הבלתי נראים, היו תפילותיו זכות יותר. רק לאחרונה שלף את אותו מכתב שהגיע באקראי לידיו ממעמקי מגירתו, ניער ממנו את מעטה האבק וקרא בו שוב, מתחילתו ועד סופו, ללא אותו כעס מבעבע. רק מתוך צורך להבין.
את כל זה לא יכול היה לומר לו, למוטי. הסוד שמור עימו במגירת נפשו הכמוסה ביותר. הוא יכול לספר לו על הרגשות המוסריים ששטפו אותו בימי ילדותו, על היותו בעל מצפון כמו תאופיק הדואג לחלשים, אבל לעולם לא יודה בכך שהוא מפקפק בנוגע לגישתם של דודיו הרואים בציונים אויבים. הודאה כזאת משמעה בגידה, וגם אם בחר ברגע האחרון לפעול אחרת – לעולם לא יפנה עורף למישהו מבני החמולה שלו.
כל עוד הדבר תלוי בו, מניעיו האמיתיים יישארו כמוסים עימו לעד. אפילו לבני משפחתו אין מושג מה באמת מטלטל את נפשו. אמא שלו, ראזאלה, חושבת שהוא עדיין צעיר מתבגר והפכפך. לטעמה, ברגע שיתחתן יהיה מאוזן יותר. לאבא שלו, שאללה ישמרהו ויצילהו, אין שום אפשרות לדעת מה מצא במרתפים אפלים ומה ערער בן לילה את כל תפיסת עולמו.
כלפי חוץ הוא אותו עימאד שהם מכירים. אדם מאמין, אדוק במצוותיו, אחראי ורגיש. רק הוא לבדו מודע לסדקים הבלתי נראים, וכל עוד הדבר תלוי בו, ידאג שאף אחד לא יהיה מודע אליהם מלבדו.
האש ריקדה בטירוף, משתוללת בלא רסן, מאיימת לכלות כל חלקה טובה. לשונותיה איכּלו את גגות הבתים, ליחכו את כותלי האבן, כילו את מחסני התבואה וצבעו את כיפת השמיים בגווני ארגמן עזים. הרוח והגשם ששצף בזעף לא יכלו לה לאש ואך ליבּוּ את שִׁצְפָּהּ. כאחוזת טירוף ריקדה, שולחת תִמרות עשן סמיך אל על, אך לא נותרה נפש חיה שתחזה בכל הבעתה הזאת. זורעי הפורענות דאגו, עוד קודם לכן, לכלות בחרב כל נפש חיה. נשים, זקנים וילדים רכים השיבו את נשמתם לבורא, לבד ממְתֵי מספר שעלה בידם לנוס על נפשם. רק על הצאן והבקר חסו צמאי הדם, ובטרם הושלכו הלפידים הבוערים דאגו לפתוח את מכלאות בעלי החיים ולהעביר לרשותם את מעט הבהמות שנותרו. רק הנחשלות והחולות שבהן נותרו כורעות ופועות, עד שהעשן הסמיך שם קץ לסבלן.
ובבור אחד שבירכתי הכפר עלו וירדו בזו אחר זו נשימות קצובות, חטופות ודרוכות. שני זוגות עיניים ננעצו באפלה פקוחות לרווחה ושני זוגות אוזניים קשובות לכל רחש. עתה היה הלם השקט מבעית כפליים מזעקות הכאב שנשמעו קודם לכן, מְלַבה את הפחד, מוליד ניחושים, והריח הנודף ממנו ריח מוות הוא.
“עד מתי נהיה פה?” לחש הצעיר משניהם, ואחיו הגדול היסה אותו בנוקשות. עדיין גדולה היתה הסכנה, אף רחש קל שבקלים עלול היה לחושפם, וממילא לא ידע מה עליו להשיב. וכי יפיס את דעת אחיו בתקווֹת שווא? וכי יבטיח לו שגם אבא ואמא מצאו מקלט? מוטב לו לשתוק ולא לעורר באחיו הצעיר תקווֹת שסופן מפח נפש.
זרועותיו האמיצות הוסיפו וחיבקו אותו, את האח הצעיר, עד שנשימותיו ההולכות ומתארכות העידו כי שקע בשינה. רק עכשיו יכול היה לעצום את עיניו בחוזקה ולהניח לדמעות לשטוף את עיניו.
“עליכם להסתתר בבור הריק ויהי מה!” חזר ואמר. לא עזרו הפצרות הבן שייקח אותו עמו. “קח איתך את הפגיון הזה,” הוסיף האב ודרש, ולא הניח לבכורו בן ה-12, עד שהפגיון נקשר היטב אל קרסולו.
עתה הוא חש את מגעו הקר של הפגיון. אילו היה באפשרותו, היה ממהר להסירו, אולם אין לדעת אם יעלה בידו לשוב ולמוצאו בתוך הבור החשוך ומתי יהיה עליו לעשות בו שימוש.
“ומה תעשו אתם? היכן תסתתרו?” המשיך להקשות, “אמא, אמנון, שָׂ…” כמעט לחש את שמה של אחותו, אבל פניו המכווצות של אביו גרמו לו להיעצר. שרה היפה, זו שצמתה הכהה מיטלטלת באריכות על גבה ואצבעותיה ארוכות וגרומות. לפני ימים אחדים נעלמו עקבותיה. בבוקר יצאה עם הצאן ולעת ערב לא חזרה. שתיים מחברותיה סיפרו על שלושה קלגסים שצצו מבין הגבעות. הן עצמן הצליחו להימלט אבל שרה חסה על העדר, נחושה הייתה שלא להותירו שלל בידם, ועתה…
“אל תדאג לנו, משמיים יעזרו לנו ואתה שמור על נפשך ועל נפש אחיך,” פקד האב כשעיניו נשואות לאופק. ענן אבק שהיתמר מהמערב העיד על התקרבותם של הפורעים. “רוץ מהר אל הבור!”
הבור הריק שליד האסם היה קטן מכדי להכיל את כל בני המשפחה, וגם אם אבא לבדו יכול היה לדחוס את עצמו פנימה, לא מְלָאוֹ ליבו לעשות כן. עקשן היה שמוע מאז ומעולם, עיקש בתביעותיו מבניו, בדרישותיו מבני משפחתו, בשמירת לשונו ובהצפנת סודותיו בליבו.
עוד צמרמורת עברה בגוו של הנער הדחוק בירכתי הבור, ולא בשל קור הערב המזדחל פנימה. האם הצליח אביו למצוא מקום מסתור, כשם שהבטיח? לא, הוא לא באמת הבטיח מאום, רק עכשיו עיכל הבן את משפטיו האחרונים של אבא, את מה שאמר לאחר שווידא שבנו משלשל את גופו אל הבור, בעקבות אחיו הצעיר.
“מה יהיה עליך, אבא?” הספיק להקשות, בעוד צעקות הקלגסים הקרבים ושעטות סוסיהם מעוררות בו אימה.
“יהיה מה שיהיה,” מלמלו שפתיו של שמוע, ודבריו הדהדו במעמקי הבור. “ואם חלילה יקרה דבר מה, שׂוּמה עליכם, אתה ואחיך, להישאר בחיים כדי לנקום את דמנו!”
צללי ערב אחרונים ירדו על כפר נַרבָּתָא, ורק ריח העשן הסמיך לבדו העיד על אשר קרה.
***
הדרך לבני ברק הייתה ארוכה ומייגעת.
השמש קפחה על ראשו של עזריה ואגלי הזיעה נטפו, בזה אחר זה, במורד עורפו. אילו היה הדבר באפשרותו היה מעדיף להגיע ליעדו כשהוא רכוב על סוס. קאסיוס היה מעניק לו אחד שכזה ביד נדיבה, אולם מראהו של יהודי, הלבוש בגלימת דרכים מאובקת ועושה את דרכו על גבי סוס אל עבר בית המדרש הבני-ברקי, עלול היה לעורר את חשדם של הבריות ויכול אף לסכל את המשימה עוד בטרם החלה.
נאד המים שנשא כבר התרוקן עד כי הוכרח עזריה לעצור שוב ושוב, לתור אחר מקור של מים וצל ולחפש פירות בר משיבי נפש כדוגמת ענבי אשחר, תפוחי עוזרר, אשכולות גפן הפורצים מבעד לגדרות הכרמים ואם יתמזל מזלו אף תאנים בשלות ועסיסיות.
מדי פעם צד את עינו מראהו של בור נטוש. עזריה התפתה להתקרב, להשליך אל תוכו אבן כדי לבדוק אם הוא מלא במים ולתור אחר כד כדי לשאוב מן הנוזל המרווה. אולם כאשר עמד בסמוך לבור והביט מטה אל קרקעיתו, חלף בבשרו רטט. נדמה היה לו כי הבור מהדהד אליו ממעמקיו וההד הרועם דוחק בו להמשיך וללכת.
לעת ערב הגיע לשעריה של עיירה נידחת וכמעט התפתה להיכנס ולתור אחר בית מרזח שישכיח ממנו, לשעה קלה, את תלאות הדרך הארוכה. כסף לא חסַר באמתחתו. אלמלא העיניים שעקבו אחריו בחשאי (ואין לדעת אם אמנם היו קיימות או חיו רק בדמיונו), לא היה מהסס לעשות כן, אולם הצלחת המשימה תבעה ממנו לחשב שוב ושוב מחדש כל צעד, לבל ישאיר אחריו עקבות לא רצויים, לבל יעורר תהיות על זהותו.
ובעודו מתלבט ניגש אליו פעוט כבן ארבע או חמש שהושיט לעברו את ידו, ללא בושה, ודרש ממנו צדקה. תגובתו הראשונית של עזריה הייתה להרים את סנטרו ולהתעלם, כמו לא ראהו כלל. בצעירותו היה נהנה להתעלל בחסרי ישע שכאלה, ילדים אבודים שאיבדו את אמם.
“בוא ואקח אותך הביתה,” היה מציע פעם לילדון שכזה, כשהוא מְשווה לקולו טון סמכותי, “בוודאי שידוע לי היכן אמא שלך מתגוררת,” וכך, בתוך שיטוטים ארוכים הלוך ושוב ודיבורים על הא ועל דא היה מסיח את דעתו ומשלשל לכיסו מאוצרותיו – בין שהיה זה תער מחליד או פתילת חותם אבודה שהייתה מצויה בכיסו של הילד, ואם התמזל מזלו אף מטבעות ספורות. רק לעת ערב היה משאירו הרחק, בפאתי הכפר, בוכה ונתון לחסדי העוברים והשבים שישיבוהו לבית הוריו.
מדוע נהג לעשות כן? מן הסתם התקנא בילדים הללו, שיש להם אמא, ובשל משובה רגעית או ריב נמהר שמטו את ידם מידה ואיבדו את דרכם. אשמים היו בעיניו על מזלם הטוב ונכון היה לנקום בהם ולהענישם על שיש להם את אשר חסר לו, וחסרונו צרב.
גם עתה, כאדם העומד ברשות עצמו, היה בוודאי מתייחס בדרך זו לפעוט העלוב אלמלא המבט הישיר שנתן בו. רגעים ארוכים נשאב אל התום הזה, אל המבע הדומם, הבוהה, שאינו יודע חשד, אל העיניים שלא טעמו את טעמם הצורב של הבושה, הלעג והאכזריות. מראה בגדיו של הילד העיד שהוא לא נולד כקבצן. מן הסתם ירד אביו מנכסיו רק לאחרונה ותחושת הרעב טרייה בעבורו, מְדַקרת בגופו שידע, עד לא מזמן, ימים טובים מאלה.
“בבקשה, אדון, יש לך מטבע בשבילי?” לחש הילד וניכר היה כי הוא מדקלם את אשר לימדוהו אֶחיו הגדולים. צבע לחייו עדיין היה ורדרד ופניו לא כוסו בחיוורון, כאותם ילדים עלובים שהכיר עזריה בדיכרין, שהיו מוטלים בצידי הדרכים עם בטנם התפוחה מרעב ועשרות זבובים עטים על בשרם.
צמרמורת חלפה בגופו. את מי מזכיר לו הילד? אי שם בנבכי זיכרונו הבוגדני היה דחוק ילדון קטן שעיניו בוהקות ולחייו עגלגלות, ואולי אין זה אלא הוא עצמו, עזריה שאיננו מכיר, עזריה המתערסל בזרועותיה של אם ממשית.
“בבקשה, אדון,” המשיך הילד, כאשר הבחין בתשומת ליבו של הזר ובמבטו החרד, הננעץ בו לרגע ומוסט במשנהו הצידה בחוסר שקט, וידו השנייה נעה מאליה ואחזה בקצה שרוולו של עזריה, “לא אכלתי היום ואני מאוד רעב.”
אבל עזריה, במקום שיתמלא רחמים נמלא לפתע משטמה בלתי מובנת. ככל שההפצרות הלכו ותכפו כן גברה משטמתו, עד כי לא יכול היה להתאפק עוד וסטר בכף ידו, בכל הכוח, על לחיו של הילד. הפעוט פרץ בבכי שמשך לעברם קהל רוחש של אנשים. תשומת לב מיותרת. טעות ראשונה.
אלוהים אדירים, מה הבאתי על עצמי? נהם עזריה בתסכול, אטם את אוזניו מלשמוע את בליל התוכחות והדף מעליו את חיצי הכעס והביקורת, ופתאום, כמו נעור בתוכו השֵד, איבד את השליטה על עצמו, דחף אישה שעמדה למולו ונפנפה לעברו באצבעה המורָה, הצמיד את שקו אל חזהו ופרץ במנוסה.
למזלו של עזריה, שערי העיר טרם נסגרו. איש לא עמד בדרכו או ניסה לעכב אותו בשעה שנמלט אל עבר החשיכה. רק צעקות האנשים המשיכו להדהד באוזניו עוד שעה ארוכה:
“חצוף שכמותו, כיצד העז לסתור על לחייו של ילד קטן?”
“חייבים לעצור אותו, את החיה הפראית הזאת, הוא מסוכן!”
“ראית איזו הבעת טירוף הייתה על פניו?”
עזריה התנשם ממושכות בתוך החושך. עצי האלון הענֵפים סוככו עליו ואיפשרו לו לייצב אט אט את נשימתו ולהבין את אשר עשה. אילו היה כאן קאסיוס, ציין לעצמו, לא היה חדל מלנזוף בו. כיצד התפתיתי לשטות שכזאת? מאין צץ השד שהשתלט עלי? ואולי אין זו אלא האש, אותה אש נוראה וחסרת פשר המשתוללת פעם אחר פעם בחלומותי?
עזריה עצם את עיניו והבין שעיני הילד התמים ההוא שהביטו אליו פנימה ללא בושה, נותרו צרובות בתודעתו עוד מהימים שלפני שבגד בו הזיכרון. עתה ידע בוודאות כי ראה פעם זוג עיניים שכאלה והתחושה שהדהדה בתוכו לנוכח המבט הזה הייתה, מן הסתם, מערבולת חסרת פשר של אשמה עלומה.
***
החץ שנורה לעברו היה קרוב כל-כך, עד כי יכול היה חנינא לחוש על עורפו את משב האוויר שיצר במעופו. נשימתו נעשתה מואצת, אך חנינא לא שת ליבו לכך, הוא היה נתון כולו לתכלית האחת והיחידה והיא, להישאר בחיים.
במשך דקות ארוכות, דקות שנדמו בעיניו כנצח, נמלט, עד כי היה בטוח שיצא מטווח ראייתם של רודפיו. ואף ששמע את צעקותיהם, צעקות בשפתם הזרה שנדמו בעיניו כגיבובי קללות נוטפי שמצה וכעס, ידע כי אין באפשרותם להבחין בו בחסות החשיכה.
הירח סייע לו באורו החיוור וברזונו, בימים האלה של ראשית החודש, נביחות הכלבים הלכו ודעכו, אך חנינא לא העז לעצור את מנוסתו. רגליו נעשו קלות מאי פעם ואיבריו היו דרוכים מפני חיצים נוספים שמכוונים אליו. היכן הוא? הרריה הטרשיים של יהודה שימשו לו נתיב בריחה, הסירות הקוצניות שילחו לעברו זרועות חמדניות, שיחי הלוטם הפיצו את ריחם העז וסלעים חלקלקים בהקו לעברו כסימני דרך.
רק לאחר שעה נוספת של ריצה התמוטט על אחד הסלעים, מתעלם מהצמא העז שאיים להכריעו. כששלח את ידו אל עבר הכתף הפגועה, הזדעזע ממראיה, המגואל בדם.
הבוקר האחרון היה לכאורה כשאר הבקרים. תינוקות רכים נמסרו לידיו בסתר, שם, בגומחת בית עובדיה הסנדלר, הרחק מעיני הקלגסים. הצור שבידיו עשה את מלאכתו נאמנה. בזה אחר זה הועברו לידיו הרכים הנולדים, אשר נעשו בתוך רגעים אחדים לבני ברית עם בוראם. שליו ורדום קמעא הגיע כל פעוט שכזה לידיו המנוסות והפך בן רגע לפקעת אדומה וצרחנית, עד שהוכנס לפיו קרע הבד הספוג ביין. עיניה של האם דמעו לנגדו פעם אחר פעם, עד כי נחפז חנינא להרגיעה במילים טובות ובלחש. “כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו,” נהג להוסיף, “כן ייכנס בקרוב בשערי חוּלדה אל פנים הקודש, אל מקום ההיכל שייבנה ויכונן, בטהרה.”
חלונות ביתו של הסנדלר הואפלו במיוחד, והקשיש טוב הלב קיבל את פני הבאים וההולכים בשקד הכרוך בתמר, במעין התנצלות על כך שכורח הימים הטרופים מונע בעדו לקיים ארוחה חגיגית כיד המלך.
חנינא חש הבוקר רוממות רוח מיוחדת, ביודעו כי זהו יומו האחרון בכפר הזה. מרבית התינוקות כבר נימולו ומאף לא אחד מהם נמנעה חלילה המצווה החשובה. אלא שבאחת המילות האחרונות התעוררו חששותיו, ולא בשל יפחותיו הנמרצות של הפעוט שהונח בידיו כי אם למראה פני אביו, שלא הייתה בהן, כבדרך כלל, הכרת טובה, ובהמשך אכן התברר כי אין הוא אבי התינוק, אלא זר שפרץ אל החדר וחשף את סודותיו. ובטרם חלפה שעה, נשמעו דפיקותיהם הנמרצות של הצוררים, חיילי הקיסר.
“קום והימלט על נפשך!” נשמעה הפקודה מפיו של עובדיה הישיש, אך חנינא היסס. מה יהא על התינוקות שטרם נימולו?
“מה אתה עומד חסר אונים? לך מהר אל החדר האחורי. שם באחד מקירותיו תמצא חלון גבוה, שחבל ארוך משתלשל ממנו.”
מאותו הרגע חש חנינא כי סר מפניו צלם אנוש, והוא נעשה לחיה נרדפת שכל תכליתה הוא להציל את נפשה.
השמש שילחה פסים אחרונים אל האופק שבמערב בשעה שאחז בחבל, ירד עמו אל תעלת הביבין וניסה להתקדם בזחילה אל עבר היער. לרוע מזלו איתרוהו אויביו וכיוונו לעברו את חיציהם המושחזים. שעת המרדף נדמתה כנצח. באוזניו רעמו נביחות הכלבים ושעטת סוליות הקליגות, סנדליהם של רודפיו. אילו היו עומדים לרשותם סוסיהם באותו הרגע, מזמן היה נרמס תחת רגליהם.
חנינא לא הכיר את מעבה היער. עד כה, מעולם לא נזקק לו, אולם בשעה זו התברר היער כידיד טוב הפורש עליו את חסותו. אילו יכול היה לטפס על אחד העצים ולהמתין שם עד שתכלה הרעה, לא היה מהסס לעשות זאת. אולם חושי החיה הנרדפת שבו דחקו בו להמשיך ולרוץ, עד כי נעשתה הצמחייה דלילה ורודפיו העיקשים חזרו לכוון כנגדו את נשקם.
התמזל מזלו ועמדה לו הזכות להינצל מידיהם ולא להתבוסס לעיניהם בדמו, כחלפתא דודו, שהסתיר מעיניהם החמדניות של הערלים את אסם התבואה שהיה לו וכאשר גילוהו, לא הסתפקו באוצרותיו. הם לא שקטו עד אשר כילו בו, בדוד, את זעמם. גם עתה הם אינם מניחים לטרף לחמוק מידיהם, המיומנות באחיזה בקשת, והחיצים רודפים בזה אחר זה. הנה אחד מהם, עיקש במיוחד, הצליח למלא את ייעודו ולפצוע את חנינא כהוגן בירכתי זרועו הימנית. ורק כאשר צנח לנוח ונשימותיו החלו להתייצב, צץ הכאב והצליף בו במלוא עוזו.
לאן יפנה עתה, פצוע, נטול מים, עם כתף מדממת וזרוע פצועה? יריעת בד גסה שנותרה לו ממלאכת המילה שימשה אותו עתה לחבישת הכתף, אולם בטרם סיים להדק את קישוריה הכריע אותו אובדן הדם הרב, והוא צנח תחתיו נטול הכרה.
***
“אדוני המפקד!” נשמעה הקריאה, “מצאנו את האדם הזה באחת השלוחות.”
שאול לא מיהר להסב את פניו. הייתה זו שעת בין ערביים שבה היה עומד בחוץ ובוהה בגוֹנֵי ארגמניותה שערפלו את חושיו.
אך לפני שעה קלה סקר שאול באהבה את האנשים שסביבו וטפח על שכמו של מי מהם שהיה זקוק לעידוד. היו אלו חייליו, אנשים עזי נפש, שעזבו את נשותיהם וטפם כשמשימתם האחת היא להכות את ראש הצפעוני הרומי ולסלקו מן הארץ. לפני שבועות אחדים הביא אותם הנה, אל המערות שבהרי גופנא, לאחר שנאספו בקפידה אחד אחד, וכבר אינם עוד נערים תמימים ורכים שחלב אמם על שפתיהם, אלא חיילים העשויים ללא חת.
יום יום הוא מלמד אותם תכסיסי מלחמה ודורש מהם להתאמן עוד ועוד, עד שמיטיבים הם לעקם את הענפים לכדי קשתות יעילות, להכין אשפות חיצים ולחדד ראשי חץ מברזל. אלא שכאשר מגיעה שעת בין הערביים, שבים ומציפים אותו הגעגועים, והוא נתקף בזיכרונות קריני, הנושאים אותו מכאן והלאה, אל הימים שבהם לא היה שאול אלא נקרא בשמו הרומי, סירינקוס, אל אותן התמונות המסתחררות בנבכי נפשו ועושות בו כבשלהן.
הנה היא בִּיתיָה, אשתו הראשונה, החובקת בזרועותיה את אחד מפעוטותיו ומחייכת אליו חיוך נדיר. ובתמונה אחרת מרצד לעיניו מראה קבריהם הטריים, צמודים זה לזה, האם וחמשת גוריה, אי שם במדבר רחב הידיים של לוב.
אהה, קריני-קרניאיקה, כיצד נותר זכרך כפצע מדמם שאין לו ארוכה?
שאול התיישר וריסן את רגשותיו. לא, הוא לא יניח לרגשותיו להעיב על מצב רוחו, והרי הברכה שָבה אל מעונו קמעא קמעא. למעט אותה רגל צולעת מעט, מזכרת חיה ממאורעות קריני, אין לו כל סיבה להתלונן. לאחר שזכה וניצל מאסון קריני, גרר את עצמו אל חמתא שביהודה והקים את ביתו מחדש. אישה חדשה לו, צעירה, בת כפר חריבא שבמחוז סוסיתא הצפונית, טובה ואצילית היא ומרפדת את קנם בכל טוב. אסיר תודה הוא ליודפת ולאהבתה. שתי בנות הביאה לו, וכבר מצפה היא בשלישית, בברכת פריון שדי בה כדי לנחמו על אובדנו. אולם השעה המציקה הזו, שעת בין השמשות, החוזרת ומייסרת את נפשו מדי ערב, אינה מניחה לו לשמוח על מזלו הטוב, גם כאן, במערות שבהר.
“אדוני המפקד,” ניסה שוב הלוחם וכחכך בגרונו. זו לא פעם ראשונה שהוא שם לב לאובדן חושיו של מפקדו. בפעמים הראשונות היה נתקף בכעס – כיצד מצפה האיש לנהוג בזמן אמת אם זיכרונותיו, או השד יודע מה, מערפל את חושיו? כיצד יעלה בידו לנהל קרב או לתת פקודה גורלית, כשזיכרונותיו מנהלים אותו כרצונם? צעיר היה הלוחם ולא הכיר את שאול די כדי לדעת שרק בעיתות שלווה הוא מניח לעצמו להיות נשלט בידי רגשותיו, אך בעיתות קרב הוא נעשה לחיה זועמת חסרת מעצורים. כל הכאב שעצור בו מתפרץ מתוכו בזעם ובלוחמנות ואוי לו למי שנופל לידיו.
אלא שעכשיו, רעיון המרד היה בגדר חלום שטרם הגיעה העת להוציאו אל הפועל, והזיכרונות הציפו את שאול ולא נתנו לו מנוח. הוא הליט את פניו כדי לא לחזות בגלגל החמה הצובע את הרקיע בדם, אלא שכתמי דם המשיכו לשטוף את זיכרונו והעבירו בו רעד. היה ברור לו כי עלילת קריני לא תמה. האם לשווא קיפחו חבריו המורדים את חייהם? האם לשווא עלה בידם להביס את אנשי טריאנוס ולהחריב את מקדשי אליליו? לא, הוא אמר לעצמו, אמנם מעטים שרדו את נקמתו של הקיסר הקודם, והטובים שבהם הושלכו אל מכלאות חיות הפרא ואל מאכלת הגלדיאטורים, אולם המרד לא היה לשווא. שפתיו שבו ולחשו: “לא לשווא!”
כף ידו נקמצה לכדי אגרוף. לא, נענע בראשו שוב ושוב, המרד בקריני לא היה לשווא. ובזכות הגיבורים שאסף עוד יקום המרד ויהיה, והפעם יביא לניצחון גורף. ללא ספק.
“אדוני המפקד,” חזר החייל וקרא מאחוריו בתקיפות, ואילו היה מרהיב עוז היה מנסה לטלטל את כתפו, “מצאנו אדם מעולף באחת השלוחות.”
סוף סוף הפנה אליו שאול את פניו. הקשיחות שָבה אליהן כשהייתה, כמו לא נודע כי אך לפני רגע חלפה בהן סערה. “הכניסו אותו,” הורה, ושני צעירים שהמתינו מחוץ לחדר נכנסו פנימה והניחו בזהירות את האדם שבידיהם, נטול ההכרה, על גבי מצע של קש.
שאול התקרב אליו ובחן בקפידה את הפנים השרוטות והסיר את חבישת הבד הגסה מכתפו המדממת.
“לך והבא לי את ילקוט הצמחים,” קרא אל אחד מנאמניו, והלה מיהר אל פנים המערה וגרר עמו שק פשתן שפקעות וצמחים מיובשים דחוסים בתוכו בצרורות.
אצבעותיו המיומנות של שאול, אשר נאלץ לטפל בפצועים לא פעם ולא פעמיים, חיטטו בשק, עד שמצא את העשב הרצוי. אחד מנאמניו הגיש לו, כלמוד ניסיון, כלי חרס ובו דבש, בעוד ששאר הנוכחים הצטופפו מסביבו בסקרנות, נכונים ללמוד ממנו גם את טיבה של אומנות זו, היא אומנות הריפוי.
“מהרו והביאו לי כלי עם מים רתוחים,” ציווה על האחד, “ואת כלי הגחלים, בבקשה,” לחש אל האחר.
עיני הכול צפו בו בשעה שהניח כלי חרס ובו דבש בין גחלי האש ובישל בדבש שבתוך כלי החרס עשב בעל ריח חריף. “זוהי הלענה,” הרים את עיניו לבסוף ובחן את קהל צופיו, “שגְדלה בשפע באזורנו. אין טוב ממנה כדי למנוע דלקת ולעצור את הדימום.”
כשהיה שבע רצון ממראה המרקחת, החל חובש את פצעיו של האיש. על אף היותו נטול הכרה, ניכר היה שהטיפול מכאיב לו, כיוון שפניו התעוותו שוב ושוב ואנחה נמלטה מפיו.
מאוחר יותר, בשעת ליל מאוחרת, בשעה שחומו של האיש עלה, נותר שאול לבדו ער, רכון לצד הפצוע וקשוב להזיותיו. הדברים שמלמל הסגירו עד מהרה את מוצאו. “זה לא האבא של התינוק!” צעק מתוך הזיותיו, “תִפסו אותו, הוא יסגיר אותנו לארורים!”
שאול התנשם ממושכות. הוא הכיר את העובדות. לא רבים היו המוהלים שהסתובבו בימים אלה, על אף הגזירה, ומלו כמו האיש הזה תינוקות יהודים בסתר, הוא גם לא היה היחיד שנתפס בשעת מעשה ונעשה רדוף, עד כי רגליו נשאוהו, מבלי שהתכוון, למקום הסתר של המורדים. סיפורים רבים וקשים מאלה הגיעו לאוזניו. גם בקריני התחדשו הגזירות ותבעו קורבנות מדי יום ביומו. כשם שרבו המורדים כן הלך וגדל מספרם של חלשי האופי, יהודים ששיתפו פעולה עם השלטונות והסגירו לידיהם “עבריינים”, וביניהם תלמידי חכמים יראי שמיים. כששאול נזכר באנשים עלובים אלה, כפויי הטובה, בערה חמתו להשחית. פעם, כשהיה צעיר וחסר רסן בקריני, שם לו למטרה לצוד את אותם פושעים ולגרום להם לשלם ביוקר. לא פעם נדרש לבצע משפט שדה ולהביא לתלייתו של אדם שכזה, שסיכן את חבריו בשל בצע הכסף או מתוך ייאוש. לא, הוא מעולם לא חס על הבוגדים הללו ואם קיים חלילה חשש שגם הפעם ינסה אי מי לסכל את מהלכם של מתכנני המרד, הרי שיעשה הכול על מנת לתופסו.
מהרגע שאיתן קיבל צו 8 הוא לא היסס לרגע. הוא עלה על מדי המילואים שלו, נפרד מאישתו ושלושת ילדיו ויצא להתייצב בלישכה כדי לקבל את הציוד והנשק אבל עכשיו, אחרי חודשים ארוכים של לחימה, כשהוא מהלך בין רחובות עזה החרבים, מתעוררת בתוכו תחושה עמומה.
רק לפני שעה קלה הם סיימו להכין את המגנן ועתה הם מהלכים כציידים, תרים אחרי תנועה חשודה, יודעים שחייהם נתונים כחוט השערה בין הפטיש לסדן, בין חיים והמוות והכל יוכרע במי יפתיע את מי, הם או האויב המגיח מפירים בלתי נראים.
אחרי חודשים של לחימה ממושכת הוא משופשף יותר, מאופק ונטול רגשות, והלא ראה את המוות לנגד עיניו, לא פעם ולא פעמיים. ידיו חבקו לא פעם חבר מחרחר למוות, חוש הריח שלו נעשה קלוש לנוכח צחנת הגופות ושמיעתו ירודה מקולות הפיצוץ והירי.
עם זאת, משהו התנפץ בתוכו בחודשים האחרונים ובכל יום שעובר הולכת ותופחת העמימות. לפני 19 שנה הגיע כאן בפעם הראשונה, כחייל סדיר שגוייס כדי לממש את תוכנית העקירה. בלבו האמין שה”התנתקות” נכונה והשתתף בלב שלם בפינוי היהודים מביתם, אלא שמשהו נסדק בתוכו במהלך השנים. בהתחלה נורו פצמ”רים ורקטות לישובי הדרום, אח”כ הוא גויס שוב ושוב והשתתף בכל אחד מהמבצעים. לנגד עיניו התחזק אויב מחושל שתאבונו הלך וגדל עד שהגיע טבח השביעי באוקטובר והוכיח לכולם איזו מפלצת אורבת להם מעבר לגדר הגבול.
בערב הם מוזמנים לשבת לסעודה משותפת עם חברי פלוגה אחרת שתפסו את אותה הגזרה. גם הם מילואימניקים ותיקים כמותם, אפילו שהם חובשי כיפה ברובם. עד לפני חצי שנה הם היו מהצד השני של המתרס, תומכי הרפורמה בניגוד אליו, אחד מוותיקי המחאה קפלן אבל עכשיו, לאחר מתקפת הפתע, המחלוקת מתגמדת ועל השולחן המשותף מריצים בעיקר בדיחות וחוויות משותפות.
תווי פניו של אחד הנוכחים מציקים לו, כאילו הם מפעילים גלגלי זיכרון חלודים מבלי שישלף בדל הזיכרון. האיש מציג את עצמו בשם אליהו, תושב אלקנה. מנין הוא מוכר לו? איתן מתאמץ להיזכר. לרגע אחד הוא מתפתה לשאול אותו אם גם אותו הוא מזהה אבל מניח לזה. סך הכול מה לו ולדוס המתגורר באחת ההתנחלויות? במלחמה הזאת הם אחים לנשק אבל רק לרגע קט, כאשר ישובו אל השגרה יחזרו לעמוד משני צדי המתרס.
פרטי הערב הזה נשכחים מהר מאד מזיכרונו. הוא שב ומסתער על מבנים חרבים שהפכו למאורות מקלט למחבלים, תר אחרי סימנים המעידים כי המבנה ממולכד ונאנק בשקט מכאבי הגב שמסבה לו סחיבת המשקל הכבד.
אחרי עזה הוא נשלח אל חאן יונס ושוב הוא נפגש עם הלוחמים האחרים, ביניהם אליהו ההוא, אלא שהפעם הקרב קשוח יותר ומחבלים צצים מהפירים ללא הרף, כמו עכברים.
הצוות של אליהו שועט אל עבר אחד המאחזים כאשר פיצוץ אדיר נשמע. הם עלו על מטען. הלב רועד כעלה נידף. האינסטינקט הראשוני הוא למצוא מחסה אבל איתן לא יכול להשאיר חברים פצועים לבדם. הוא ניגש וחופן בין השברים, מגשש בעקבות זעקות הכאב עד שהוא מזהה את פניו של אליהו. מי שלא יהיה ועל אף דעותיו הפוליטיות הוא מוכרח להצילו.
איתן נזהר מלגעת בו, אבל מסלק את השברים, משקה אותו במים ומדבר אליו ללא הרף כדי שלא יאבד את הכרתו עד שיגיע הסיוע הרפואי.
“מניין אני מכיר אותך?” הוא שואל אותו, כמעט צועק, “איך זה שאתה מוכר לי כל כך? מעולם לא הייתי בהתנחלויות…”
“נולדתי כאן, בין החולות האלה של גוש קטיף” ממלמל האיש במאמץ רב, “אם אשאר בחיים אני חוזר לפה, לשדה הקרב, עד שחבל הארץ יחזור לידינו”.
“גוש קטיף?” מאדים איתן ומסב את עיניו. “אל תגיד לי שהיית אחד הנערים שהתבצרו על הגג”.
הימים היו ימי העקירה. אחד הנערים המתבצרים אחז בעיקשות את שולי הגג ושמט את עצמו מטה, באופן כזה שלא ניתן יהיה להוריד אותו מבלי שיתרסק. איתן היה חסר מצפון, על אף שרוב התושבים התפנו ברצון הוא אומן היטב לקראת סיטואציות כאלה ולבו רחש שנאה. שוב ושוב ניסה לרופף את אחיזת האצבעות החזקה, עד שכוחותיו של הנער לא עמדו לו. למזלו הוא התגלגל ארצה מבלי לשבור אף איבר. איתן לא התעניין בגורלו ודחק את המראה מזיכרונו אבל המבט המאשים נצרב בנפשו ועכשיו הוא צף, כמאליו, מפניו של האיש המגודל והפצוע.
“כן זה היית אתה” הוא מבין לפתע, “ואני הולך להציל אותך. אתה חייב לחיות אליהו. תזכור איזה חתול גמיש היית, התרסקת על הארץ מבלי לשבור שוב איבר. גם עכשיו אתה תחיה. אתה שומע אותי? אתה חייב לחיות”.
שבועיים לאחר מכן, כשהוא יוצא שוב לחופשה קצרה, הוא שולח הודעה לאישתו שעליו להתעכב. נכון, בני משפחתו מחכים לו בקוצר רוח, אבל יש לו משימה חשובה יותר, עליו להגיע לאיכילוב בהקדם כדי לאתר את הפצוע אליהו שוורץ. הלב מנסה להניא אותו – למה אתה נוסע לשם? מי אמר שהוא נשאר בחיים? אף על פי כן הוא נוסע. הוא מוכרח לפגוש אותו כדי להתנצל על מעשה שנעשה לפני 19 שנה, על חוסר רגישות שכמעט והביא למותו, על התנתקות מיותרת שהביאה עלינו את המלחמה הנוראה מכל. האם יסלח לו?
דביר סקר בסיפוק את העולים המתדפקים בשערי הר הבית. חלקם חובשי כיפות סרוגות, תלמידי ישיבה ככל הנראה. אחרים חובשי כיפה שחורה ומגבעת, המה ה”סוררים” הפונים במכוון הצידה, אל שער המוגרבים, במקום להמשיך לעמדת האבטחה בואכה מרגלות הכותל. וזאת בניגוד להוראת רבותיהם. גם משפחות אחדות מצויות ביניהם, נשים עטויות מטפחת, הנושאות פעוטות על גבן או גברים קשוחי מבט ומסביבם ילדים סקרניים.
ככה זה בכל פעם שנשמעת בשורה קשה, פיגוע או מלחמה, הציבור האמוני עולה בהמוניו אל בית התפילה היקר ביותר אל הלב. זה שצריך להגיע אליו ביראה וכוונת הלב, זה שכל פסיעה על גביו איננה מובנת מאליו גם בימים אלו.
הוא לא יכול להסתיר את שמחתו, על אף שהלב דואב מהארוע אמש שעלה בחייו של נער שנדקר בטרמפיאדה בדרך אל הישיבה. ואיך ניתן שלא לשמוח? עד לפני זמן לא רב היה עליו להתכתש עם שוטרי ווקף, להתווכח עם כחולי המדים המשגיחים על תנועות שפתותיו ומוכנים לזנק עליו אם יבצע פעולה חריגה המכונה בפיהם “אקט דתי”. עד לפני שנים ספורות נאלץ לספוג את קריאות ה”בוז” מרחבת הכותל או את קריאות “האללה אכבר” של ה”מורביטון” עוטות החיג’אב ועכשיו ממתינה לעולים סוכת קבלת אורחים, המקבלת את פניהם בעוגות ובשתייה. הצעקניות סולקו, השוטרים נעשו סבלניים יותר והצעקניים שבכותל? הם ממשיכים לצעוק מדי פעם אבל אין בכך כדי להטריד.
הוא עמד בצד, בפאותיו הארוכות ובסנדלי השורש הנצחיות שלו נטולות הגרביים על אף הקור העז, כמנהג העולים הטובלים ונמנעים מנעלי עור בהליכתם במתחם המקודש. הפליא אותו כיצד זה שלא דורשים ממנו להציג תעודת זהות והרי בימים עברו די היה ב”מראה הגוזמבי” שלו כדי לעורר בשוטרים עוינות וחשד.
עיניו ריצדו על תגי השוטרים והשמות הרשומים מעליהם. הם אלה שהתמנו לאבטח אותם כמו משמר הכבוד של פמליית המלך. אלמלא היינו מסוכנים לא היינו ראויים לכבוד שכזה. את השוטר ההוא המכונה אביעד הוא מזהה מהתקרית שבה קרא פרקי משניות בקול רם עם אחיו, ביום שבו נכנס למצוות. בימים ההם נשמרו שפתי היהודים יותר מכל וכל ניד איברים הכרוך בנענוע ברגליים צמודות, כמו בתפילת שמונה עשרה, עורר חרדה פן המשיח בכבודו ובעצמו יזעזע את אמות הסיפין, יערער את יציבות הסטטוס-קוו ויבעיר במו ידיו את המזרח התיכון. אביעד היה השוטר שנטפל אליו או יותר נכון לשפתותיו המבצעות “אקט דתי”. לאחר שאויים מספר פעמים נלקחה ממנו תעודת הזהות והוא הוצא בגסות על ידי זרועות אימתניות אל תחנת המשטרה הצמודה אל ההר ומאוחר יותר לקישלה, לחקירה שנמשכה מספר שעות.
כשהורשו להיכנס מלמל לעצמו פסוקי תהילים והשקיף למטה, אל רחבת הכותל הצפופה במתפללים, תוהה מהו הדבר הגורם להם לדבוק ולהתנחם בקיר הלבנים ההרודייני לבדו.
עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים.
בשעה שנכנס מבעד לשער נשלחה ידו מאליה לנשק את המזוזה, אלא שהיא לא הייתה קיימת שם מעולם.
יהי שלום בחילך שלווה בארמנותייך.
אלמלא “משמר הכבוד” היה בוחר לעצמו נקודה צדדית לשבת בה ולהתפלל את תפילותיו, במקום לעשות את הסיבוב הארוך ולהשמע לקולות המאיצים להמשיך, כמו לא היה זה אלא סיור בגן הבוטני שהכרטיס מקנה כניסה לזמן מוגבל. היו פעמים שחשב להסתיר את פאותיו ולכרוך כפייה מעל ראשו כדי להכנס דרך אחד מהשערים המרובים שמוסלמים מורשים להכנס בעדם, רק כדי שיוכל לתפוס לעצמו נקודה יחידה מול קודש הקודשים, כמו חוגלה ויונה הנביאים שהגיעו אל המקום כדי לקבל השראה אלוקית, אבל הרעיון לא היה מעשי. השכינה מתאווה יותר מכול לראות את בניה מהלכים בגאווה יהודית ולא מחופשים באימה, כשם שנהגו בשנות הגלות הארוכות.
מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל.
כאשר עצרו באמצע החומה המזרחית, אל מול מקום הכניסה המקורי לעזרה בואכה שער ניקנור, לתפילת שמונה עשר שבחטף, חשב על הגבעה ועל נעריה. הם מוסרים את הנפש יום יום מתחת לשמש הקופחת או תחת מבנה רעוע בלילות הסוערים ולא מתלוננים. הם עוזבים מסגרת, מפנים עורף לא פעם להוריהם מודאגים למען ערך נעלה הבוער בנפשותיהם. וכמה מכות הם מקבלים, פעם אחר פעם, מזרועות הביטחון? הלב מתכווץ. ועד כמה כואב לראות את הבית שלך נכבש פעם אחר פעם בידי הדחפור ובתוכו רכושך היחיד… כיצד תמשיך לרחוש בתוכם האש מבלי להפילם לזרועות הייאוש?
אחד המשתתפים עושה סקירה הסטורית בקול רם וכורך את הורדוס, דוד המלך ואדראינוס הקיסר בכריכה אחת. הוא לא מפסיק לדבר ודביר יודע שאין זו אלא פעולת הסחת הדעת, למנוע מהשוטרים לחשוד בדממה שאינה אלא ביטוי של “אקט דתי”.
בתום התפילה, כמו מכורח קריאה פנימית שאין להתנגד אליה, נעמד אחד הנוכחים קורא קריאת שמע ונופל על פניו, תוך התעלמות מהזרועות האימתניות המנערות אותו בבולמוס, בדרך הקצרה החוצה. וכתוצאה מה”תקרית” מאבדים השוטרים את סבלנותם, שוטרי הווקף לוחשים בעצבנות באוזניהם, אצבעותיהם רוטטות על מקשי מכשירי הקשר והסיבוב מבחינתם הגיע לקצו.
בדקות הספורות שנותרו לו מתכופף דביר כדי לאסוף מספר רגבי עפר ולהסתיר אותם בכיסו. אליצור, אחד מהנערים שלו, עומד להתחתן בשבוע הבא. על אף תחושת האבל שעודנה אופפת אותו הוא מוצא לנכון להתכונן לקראת השמחה הצפויה ולהביא תשורה לחתן מהמקום הקדוש ביותר, אותה יניח מעל ראשו ביום שמחת לבו.
השעה הזאת, שבה נצבעים שמי הערב בצבעי ארגמן לוהט, היא השעה שהיא אוהבת מכל. קרני השמש האחרונות מלטפות את הסלעים שבוואדי, חולפות על פני אבני הטרסות העתיקות שמסביב לתהלל-יה, מנשקות את קירות הOSB של המבנים הבודדים שלצדם, כמו מבויישים, מוטלים שברי ההריסות של אלה שעמדו עד לא מזמן במקומם.
רעות לוקחת נשימה עמוקה ומציצה אל עבר עריסתו של יהודה. ניכר כי הוא לא יתעורר בזמן הקרוב. הבכורה שלה, קטנטונת שעדיין לא מלאו לה שלוש, עסוקה בלגו.
“נופרוש, רוצה לצאת איתי החוצה להשקות את הנענע?”
“חכי, מצחיקה שכמותך” היא עוצרת את הקטנה המדדה לעברה ברגליים יחפות ומושיטה את כף ידה השמנמנה, “צריך קודם לנקות לך את הפנים מהשוקולד ולהלביש אותך במעיל”.
מאזדה כחולה ומבריקה מתקרבת אל הגבעה ונעצרת בחריקת בלמים. מתוכה יוצאים זוג שנראים כמו דמויות זרות, מביטים סביבם בזרות ופתאום, כשהם קולטים אותה משקה את השיחים הריחניים שלה, נחה דעתם. האחד מהם שולף מצלמת וידאו ניידת והשנייה מהדקת רמקול זעיר לדש חליפתה. עיתונאים.
רעות מעקמת את פניה. לא, אין לה כוח להכנס עימם לשיח אבל אין לה ברירה. עדשת המצלמה מתקרבת אליה כאילו הייתה בעל חיים נדיר בספארי והגברת, צנומה בנעלי עקב גבוהות, מחייכת אליה כמו אל דג שנפל ברשתה.
רעות מפנה אליהם את גבה. היא מקצצת קצת מהגרניום השתלטן, מסלקת כמה עשבים שוטים ונאנחת. מי יודע כמה זמן הם יחזיקו מעמד. בכל פעם שהדחפור עולה על הבית שלהם נתלשים גם השתילים הריחניים. הלואיזה נעקרה עם השורש ולא הצליחה לשרוד. גם האזוב והמרווה קבורים תחת גל האבנים אבל היא לא מתייאשת והדבר הראשון שהיא עושה, אחרי שהמבנה החדש עומד על תילו, הוא לרוץ למשתלה הסמוכה ולחפש צמחים גדולים מספיק וחזקים, כאלה שיוכלו לשרוד את האקלים הבלתי מתפשר של הגבעה ואולי אפילו את מלתעות הדחפורים.
המצלמה לא מרפה. היא מסובבת אותה בסקרנות ומתעדת כל תנועה ותנועה שלה. צמחי התבלין האלה לא הצליחו עד כה לגובה של שיחים. הם תמיד נעקרים בקטנותם. הפעם, למרבה המזל, עלה בידם לעבור את חודשי הקיץ בשלום ללא גזירת ההרס והגרניום מכיר לה טובה על תשומת הלב המרובה שהיא נותנת לו ומשמח אותה בפרחיו ובריחו המרנין.
הגברת מציגה את עצמה בשם איריס ושואלת הרבה שאלות. על הגבעה, על האנשים שמתגוררים בה, על “ההתנגדות האלימה” בפינוי האחרון.
“תגידי, איך עוברים חורף במקום כזה?” סוקרת האישה את הקרוואן הרעוע שמאחוריהם, זה שהפך להיות להם למחסן.
רעות מחווה בידה אל עבר ערימת הגזעים, “לא חסר לנו דבר”.
האמת היא שלילות החורף המתארכים זורעים בתוכה חוסר נוחות. התחיל להיות קר ואין להם מספיק שמיכות פוך. בפעם האחרונה שהגיעה אליהם תרומה מאיזו עמותה פילנטרופית, כזו האוספת מעילים ושמיכות למען תושבי המאחזים ביהודה ושומרון, היא העדיפה לתת הכול לנערים. נחמץ לה הלב לדעת שהם ישנים במבנה עץ שלהם, הרעוע, רועדים מקור תחת שמיכות צבאיות, בעוד שהבקתה שלהם מבודדת בצמר סלעים ותנור העצים דולק בה ללא הפסקה. מה יהיה אם הרוחות יתחזקו ועמוד החשמל יקרוס שוב כפי שקרה בשנה שעברה? מזל שהאישה הזרה לא קוראת את מחשבותיה.
“ולגדל ילדים במציאות כזאת? כל הפינויים האלה… זה בטח טראומה בשביל הילדה שלך”.
רעות מלטפת את פניה של נופר ומושכת בכתפיה. נראה שנופר נעשתה רק מחושלת יותר מאז הקיץ האחרון.
הגבעה הזאת ראתה לא פעם ולא פעמיים חורבן. אלה תמיד אותם שברי עצים וזכוכיות מנופצות. אותן צעקות ודמעות שמצטלמות טוב בעין העדשה. מה שהשתנה, כך אומר בעלה, זו רק הגישה. במקום ייאוש קטסטרופלי שהציף את כולם בפעמים הראשונות הם נעשו נחושים יותר. במקום צער תהומי שהיה אוחז בהם בשנים הראשונות הם מעבירים מיד ליד מעין גחלת לוחשת התובעת מהם להמשיך ולא להתייאש. לבנות מחדש. להתרומם מעפר.
“ואם יבואו ויהרסו לכם עוד פעם?” מתעקשת העיתונאית, “לא עדיף לכם ללכת לישוב אחר, חוקי, מסודר, ולבנות חיים יציבים יותר?”
“אנחנו כמו עוף החול” משיבה רעות ונותנת לה כמה דקות לעכל את דבריה.
פעם, כשחשבו כיצד יקראו לגבעה, הציע אחד הנערים את השם “עוף החול”. הוא היה רציני למרות שכולם צחקו. מותו של הלל דנינו חתם את הגולל על הויכוח האינסופי. הלל היה מגיע לגבעה בחופשות בין הזמנים. הוא היה תלמיד ישיבה צנום וחיוור אבל מלא תושייה עד שנדרס למוות כאשר המתין לטרמפ באחת הטרמפיאדות. ההחלטה לקרוא לגבעה על שמו התקבלה פה אחד אלא שאיש מלבד תושבי הגבעה לא קישר בין מותו ובין שם המקום. אפילו להוריו נודע הדבר באקראי. הם הגיעו באחד מימי העצמאות להצטלם ולעשות “על האש” ליד אנדרטה מגל אבנים שבנו הנערים ומאז לא הראו עוד את פניהם.
“את רואה את תלולית העפר ההיא” היא מצביעה אל עבר נקודה שהיוותה עדות אילמת להרס האחרון. זכוכיות מנופצות, שברי פאנלים, יריעת צל קרועה, ברזנט עקום, “מתחת לכל ההריסות יש שלט שמצוייר עליו עוף חול ענק”.
היא ציירה אותו בעצמה באחד מאותם רגעי פנאי נדירים שמצאה לעצמה בין הלידות, גדול ונצחי, שלהבות אש אוחזות בקצות כנפיו.
“הדחפור יכול להרוס שלטים כאוות נפשו” היא מחייכת, חיוך שלו, “הוא יכול לפגוע בקירות ועצים אבל לא יכול לעקור רעיון”.
השמועה אודות מותה של המלכה הלני פרשה כנפיים בדמות עשרות יונים שהצטופפו על גבי השובך המלכותי. משק כנפיהן הסב את תשומת לבו של הירונימו. הוא שמע את גרגוריהן בשעה שהצטופפו על גבי הגזוזטרה וזרק לעברן פרורים.
עוד בטרם הותרה יריעת הקלף ניחש רב המשרתים על מה ההמולה. הוא בחן את החותם המוכר, חותמו של המלך, לקח נשימה עמוקה לריאותיו ותהה כיצד יעביר את הבשורה.
כיצד, למען השם, מעבירים בשורה כזאת?
אכן, יום עצוב הוא בחדייב. יום עצוב מאין כמוהו.
עד מעט, ידע הירונימו, יישמע קול יללת המקוננות בין המסדרונות הארוכים, אלה המרוצפים שיש ועטופים בשטיחים מרהיבים. הדגלים יורדו לחצי התורן והמשמר הצבאי ייערך לקראת קיום הטקס הממלכתי. תוך שעות אחדות יישלחו הרצים בבהילות אל כל קצוות המדינה וארביל תתכסה בצבעי אבל. המונים ינהרו אל החצר המלכותית, כדי להצדיע למלכה הנערצת שוויתרה על כתרה עוד בימיה.
לפי שעה רק הוא והיונים ידעו את הסוד.
באותה שעה ממש חפן מונבז רגבים אחרונים על גבי תלולית העפר המכסה את קברה הטרי של אמו. דמאר עמדה מאחוריו והניחה את כף ידה על זרועו, מרמזת לו למהר כדי לקבל את פניהם של המנחמים הרבים במשכן האבלים, אבל מלכה של חדייב לא יכול היה להינתק.
הוא נצר במוחו את זכר השבועות האחרונים שעשה ליד משכבה. ימים ולילות.
עיניה הפקוחות של אמו הגוססת בהו אל עבר אופק נעלם וראו את אשר עיני בן תמותה אינן רואות. ראייה על חושית. היא דיברה בלחש, קולה העביר רטט בבשרו.
בעיני רוחה חזתה את עתידה של העיר הזו, ירושלים, בצבעים קודרים שלא יכול היה לשאתם. העיר הזו תיחרב, מלמלו שפתותיה… עוד בטרם תיפול בחרב, בניה המשוסעים יחריבוה… הלוואי ויכול היה להבין את כוונתה.
עכשיו, אחרי שזכתה סוף סוף במנוחת עולמים, הוא חש שוב את טעמה הצורב של ההחמצה. תחושה דומה לזו הרגיש כילד, בשעה שהגיעה לאוזניו השמועות על חטיפתה וגם מאוחר יותר, לאחר שדקר את אריאן בחרבו שלו.
“אל תיתן למותו של אריאן לייסר אותך” התאמצה אמו ללחוש על משכבה.
היא לא הביטה בו, אבל חושיה הפנימיים קראו אותו וקלטו את כאביו המוצפנים מכול. הוא חש שהיא מקלפת אותו מתוך המחלצות, מנערת את הילד הקטן שבתוכו, זה שמסתתר מתחת למדים ולאותות הכבוד, מתחת לגינונים ולרצינות המאופקת.
איך היא ידעה שמותו של אריאן רודף אותו בכל רגע ורגע מחייו?
“אתה זקוק למחילה, מחילה לעצמך” הוסיפה ללחוש ונתנה בו מבט מוכיח.
מונבז נשך את שפתיו. לא היה לה מושג עד כמה השתדל.
“בוא מוני” לחשה אחותו מאחורי גבו. רק לה הוא מרשה לקרוא לו כך, בשם החיבה. אפילו אֶלמירה אשתו לא מעיזה לכנות אותו בשם הזה.
הוא סובב את מבטו והביט בה, בוחן את הקמטים הנוספים שהתרקמו על פניה. כמה התגעגע אליה… בשנים האחרונות היה טרוד בענייני הממלכה וזכה לראותה אך פעמים ספורות.
“כל כך הרבה קברים חפרתי, דמאר” מצא את עצמו ממלמל בגילוי לב, “קברתי את הקרובים לי מכול…”
דמאר נשכה את שפתיה, יודעת היטב למה כוונתו. יוסף, אריאן ועכשיו גם אמא. הפצעים לא מספיקים להגליד וכבר הם נפערים מחדש.
“לפחות אמא שלנו זכתה להיפטר בשיבה טובה” חשה צורך לנחם, “הזדקף, אדוני המלך, קום על רגליך. המונים הגיעו לקבל את פניך”.
***
עוד בטרם הספיקו האחרונות להתאושש, הגיעה יונה נוספת ובישרה את הוראתו של המלך לקיים את טקס הפרידה הממלכתי בהקדם, על אף היעדרו.
עד מהרה נצבעה ארביל בשחור. חצוצרות הכרוזים הריעו בשווקים ובראשי חוצות. משוררי הרחוב חיברו פזמונים שסיפרו בראשי פרקים את תולדות חיי המלכה, עד שכל ילד יכול היה לאמרם. מטבעות חדשים נטבעו לזכרה, על גבם נחקקו תווי פניה. המקוננות קוננו והשועים חיברו הספדים נוגעי לב.
עם זאת, העם חש מאוכזב. כיצד ניתן להספיד את המלכה האהובה בשעה שטקס הקבורה עצמו נערך במרחק רב של מילין? כיצד ניתן להריע לדמותה, מבלי שהמלך עצמו יהיה נוכח באירוע?
הנסיך איסטיס יוסף, הקרוי בפי כל בשם איסי, חש צורך לעודד את רוחו של העם שחש מיותם. הוא עמד על הבימה, במהלכו של הטקס שכובד בנוכחות שרים ושגרירי המדינות, ונשא דברים במקום אביו המלך.
מאות זוגות עיניים נישאו לעברו בהערצה, בשעה שסיפר על המלכה הסגפנית שאימצה את דת היהודים. הסיפור היה מוכר, לא היה איש ביניהם שלא הכיר אותו, ועם זאת מפעים כאילו שמעוהו לראשונה: כיצד נהגה הלני לעלות לרגל לירושלים עד שנחטפה על ידי שכירי החרב לאחד הכפרים הנידחים שליד הפרת. כיצד הצליחה להימלט משוביה ובחרה לחיות את יתרת ימיה בירושלים, במקום לשלוט בארביל כבראשונה, כשהיא מפזרת את הונה בין העניים והנדכאים.
“המלכה הלני נלחמה על עתידה של הממלכה שלנו” המשיך איסי, “שלא תהיה אלילית ותהא מושתתת על הצדק”.
הוא נשא את עיניו אל עבר אמו, המלכה אֶלמירה, שישבה מאחוריו מתחת לאפריון ולצדה אחותו אִירִיני, זקופה ורצינית.
לימינו עמד קליאוֹ יוחנן, אחיו הצעיר, שסקר את ההמון במבט משועמם. מה הוא חש מתחת למסכת הפנים החתומות? תהה איסי, האם מותה של המלכה עורר בו רגש כלשהו? והרי הוא בקושי זכה להכיר אותה.
האם הוא מקנא בו על שתפס את מקומו של אביו בעת היעדרו?
“על אף שרבים היו אויביה, היא הייתה רבת חסד ודאגה שלא להעניש לחינם חפים מפשע”.
הוא לא יכול היה להימנע מלתהות עד כמה אביו שלו צודק בהנהגותיו. לעיתים הוא שומע על גזרי דין שאביו גוזר ותוהה אם גזירותיו אינן מחמירות יתר על המידה.
“אני מכריז על שבעת הימים הקרובים כימי אבל לאומי”.
הוא סקר את הקהל במבט מבולבל, האם מותר לו להכריז הכרזה כזאת בהיותו לא יותר מנסיך ועוצר? חבל שאביו לא שלח הוראות ברורות יותר במכתבו האחרון.
“עלינו לעשות הכול כדי שדמותה של הלני תיחרת בלבנו לעד…”. לא עלה בידו לסיים את משפטו. המולה בלתי צפויה עוררה התרגשות כלשהי בקהל. אנשי המשמר נעשו דרוכים ושומרי הראש שלו הידקו את שמירתם, סביב בני המשפחה המלכותית.
איסי השקיף אל עבר ההמון, מנסה להבין את מקור הרעש. האם מישהו צעק והעז להפריע באמצע הטקס המלכותי, או שזה רק נדמה לו?
לכאורה לא הייתה לו סיבה להיות מוטרד, ההפרעה טופלה עוד בטרם עלה בידו לעמוד על טיבה. אחד מאנשי המשמר התפרץ לתוך ההמון, תפס את אחד הנוכחים, אזק את ידיו וגרר אותו החוצה בתקיפות. מישהו אחר ניגש אליו ולחש דבר מה באוזנו.
לכאורה חזר השקט לכנו אבל איסי היה נרעש מכדי להמשיך. על אף שהמחאה הייתה יחידנית וטופלה בזמן, היה בה כדי להדאיג. מראה חריג שכזה, ידע איסי, לא נצפה בממלכה החדייבית מזה שנים רבות.
אם אבא שלי היה עומד ונואם כאן במקומי, הטיפוס הזה לא היה מעז…
אחרי הטקס מיהר אליו מלנאוס, שר הצבא וקד ממושכות.
“אל לו לדאוג, הוד נסיכותו. מדובר בשיכור”, הסביר, “תימהוני שלא היה אחראי למעשיו. כבר עכשיו, לאחר שהתפכח, הוא מביע חרטה עמוקה ומוכן לשאת בעונש…”
“אבל מה הוא אמר?” התעקש איסי.
“משהו חסר משמעות” משך מלנאוס בכתפיו, “אף אחד לא הבין בדיוק”.
איסי האדים. לא ייתכן שאדם מפריע במהלך טקס ממלכתי רק בגלל שהשתבשה דעתו. מה שנאמר שם היה בעל משמעות ללא ספק, אבל למישהו חשוב שלא אדע מהם.
גם הפעם חש, כמו בפעמים קודמות, שמסתירים ממנו את מה שלא רוצים שישמע.
***
מַגְהַר שפשף את כפותיו זו בזו ונשף נשיפה ארוכה ומשחררת.
לפני מספר רגעים תקע הכרוז מבעד לכתלי בית הכלא והודיע רשמית על פטירתה של המלכה. מגהר לא ראה את דמותו, אבל יכול היה לדמיין אותו לבוש במכנסי סאסון רחבים וטאבארד ללא שרוולים, כראוי לכרוזי המלך, ומעליו שלט האצולה של המלכות החדייבית.
לא, הוא לא צריך לראות את פניו כדי לדעת שזה ממשי. הגיע הרגע שאליו הוא מצפה כבר שנים רבות.
הוא בחן את כפות ידיו הענקיות והמיובלות ולקח לריאותיו נשימה עמוקה.
בקרוב יצא מפה. תמה התקופה החשוכה של חייו, בין כתלי האבן הדוממים, בין האסירים הדוויים, השומרים ממנו מרחק.
מאז ומעולם היה זאב בודד המטיל מורא במראהו הנפילי, בממדי גופו העצומים ובכפות ידיו הענקיות שיכולות למחוץ ראש בקלות. אגדות רבות נכרכו אודותיו, אך רק במעט מהן גלומה האמת.
בנעוריו היה חוטב עצים עני ממחוז ארזינג’ן, יתום חם מזג, עד שהאיכר שהעסיק אותו סירב לשלם לו את משכורתו. גופתו של האיש נמצאה לאחר ימים רבים, טמונה מתחת לגזע כרות במעבה היער, אך איש לא קישר בין מותו ובין הנער חמום המוח.
בימיו של המלך אריאן הועסק כרב-חובל בצי הימי וכשמונבז תפס את כס השלטון התמנה להיות אחד משומרי ראשו. הממדים הנפיליים שלו היו לו ליתרון על פני שאר המועמדים. מעמדו הלך וגדל, עד שהואשם ברצח אחד מיריביו והושלך אל הכלא השמור ביותר שבמחוז צ’ומאן.
מכאן ניתן לצאת רק בארון קבורה, כך נאמר לו כשהגיע לכאן לראשונה אבל גם מהלכים פוליטיים יכולים לחולל את הנס. ביום המלכתו של המלך מונבז השתחררו אסירים רבים. גם הפעם זה יהיה אפשרי. כל שעליו לעשות הוא לדאוג שהשוחד יגיע אל היד שחותמת על המסמך הנכון.
קיקרו הוא היחידי שיכול לעשות זאת. קיקרו היה היחידי שהתעניין בשלומו ובא לבקר אותו, כל השנים, במקום הנורא שבין הצוקים הנידחים של צ’ומאן.
הפעם האחרונה שבה הגיע הייתה לפני מספר חודשים, בליל חורפי וגשום. הוא היה לבוש בטוניקה הקרויה סְפּיק העשויה מבד הצ’וקסה הגס וחגור בחוג’ן. די היה לו לנפנף בתעודתו המרשימה כדי שהסוהרים יניחו להם לבדם, בקיטון המבקרים המטונף.
הם השקיפו מבעד לחלון הצר שמעליהם ובהו בפסי הארגמן האחרונים של השקיעה.
מעל השולחן שלפניהם הניח קיקרו בקבוק צ’צ’ה. הוא לא הסתפק בלהניחו על השולחן, אלא מזג לחברו כוס הגונה.
“אתה לא שוכח את מגהר, למרות הכול ויודע בדיוק מה הוא אוהב” גמע מגהר בשקיקה מהמשקה האהוב. זמן רב חלף מאז שזכה לחוש בחריפות המענגת המדגדגת בגרונו, “נו, אז מה חדש בחצר המלכות שבארביל?”
הוא ציפה לשמוע מהמשרת הבכיר, האחראי על כל צוות העובדים, דיווח לקוני על הנעשה בחלונות הגבוהים. מעולם לא אהב אותם, את אותם יהירים החושבים את עצמם מיוחסים ורמי מעלה, אבל קיקרו נגע ישר בעיקר. הלני גוססת, אי שם ביהודה, והסיכוי שלו לצאת מכתלי הכלא קרוב מאי פעם.
“צר לי, חביבי, מונבז שולט כבר כמעט שלושים שנה. מדוע נראה לך שמשהו עומד להשתנות?”
“הדברים חייבים להשתנות” התחייך קיקרו וסיפר לו על המתיחות ההולכת וגוברת ביהודה, מלחמות הכוהנים והפרושים, תסיסת פשוטי העם כנגד אגריפס החלש ומעשי הבריונות של השלטון הרומאי.
“זו רק שאלה של זמן עד שזה יפרוץ אצלנו, בחדייב” התעקש קיקרו, “אתה יודע עד כמה מונבז טרוד מהנעשה ביהודה. די שיחליט לצאת לשם בראש הצבא ויעדר מחדייב לזמן מה, כדי שתיפול לידנו ההזדמנות שלה חיכינו. כמו פרי בשל”.
“אני צריך לייחל שיפרוץ מרד ביהודה כדי לצאת מפה?” שאל בתסכול.
בכל פעם שהוא מציץ מבעד לחלון לעבר השממה הזאת המרוחקת מבני אדם, בלב הצוקים, הוא מקלל את האיש שהסגיר אותו לידי השלטונות. אילו היה לו לאן לברוח לא היה מהסס לעשות זאת, אבל אנשי השלטון ידעו היטב היכן למקם את בית הכלא השמור מכל. מי שינסה לברוח מפה ייאכל עד מהרה על ידי חיות הבר.
“לא, מגהר הגרמיר, לצאת מפה זה לא הדבר שיספק אותך” חיוך דק הסתמן על פניו, “אתה בטח לא מצפה לחזור להיות שומר ראשו של מונבז”.
עיניו של מגהר הבהיקו בהבזק רגעי. “מגהר הגרמיר”, האדום. איש לא קרא לו בכינוי מעורר האימה מאז שנכנס אל הכלא. אם קיקרו משתמש בו סימן שהוא מאמין שהוא יכול לשוב ולהיות כזה.
“נו, אז אולי תשתף אותי בתוכניות שלך, ידידי?”
מגהר הצמיד לפיו את פיית הצ’צ’ה הריק בתקווה לזכות בטיפות האחרונות. הוא ידע שבין כמה ממקורבי השלטון מתרקמת תכנית להפלת מונבז, אך לא היה לו מושג איך הדבר עומד להתרחש וכיצד הוא עצמו ייקח בזה חלק.
קיקרו נעמד על רגליו. הוא הביט סביבו. לא הייתה שום סיבה לחשוש שמישהו מצותת להם ואף על פי כן לא מצא לנכון לשתף את האסיר בתוכניות המחייבות קור רוח ונרקמות לאט.
“ביום שבו תשתחרר מפה תחפש אותי”.
“אך אמצא אותך?” הסתייג מגהר מהקול האדנותי, השמור לאלה שבוחשים בדברים החשובים ביותר.
קיקרו בחן אותו בהרהור, “לך אל ההרבאד, הוא יידע איפה אני”.
ההרבאד, התפלא מגהר, הכהן הזורואסטרי הקשיש? מה לו ולחתירה תחת כסאו של מונבז?
ככל שהרהר בזה כן הלך והבין, והרי אין זה מפתיע. בימי מלכותו הקצרים של אריאן עלתה קרנה של הדת הזורואסטרית הקדומה וההרבאד נעשה לאדם החשוב בממלכה. כשמונבז לקח מידיו את השלטון, מעמדו ירד בן לילה. המלך הורה אמנם שלא לפגוע במרכזי הפולחן שאינם יהודיים, אבל האהדה הציבורית להרבאד הלכה ודעכה. העם היושב בחדייב חזר לדבוק ביהדות. סביר להניח שההרבאד יעשה הכול כדי להשיב את מעמדו לכנו.
הוא ליווה את האורח עד שנסגרה מעליו הדלת המסורגת, שמע את צהלות הסוס בשעה שזינק מעליו האיש השמן ודימה אותו דוהר אל האופק. ידו נשלחה מאליה אל בקבוק הצ’צ’ה, אלא שלא נותרה בו אף לא טיפה אחת. הוא זרק אותו בתסכול מבעד לחלון, מקשיב לצלילי התנפצותו.
עכשיו, לאחר שהכרוז ביקר מתחת לתאו הוא יודע שבקרוב יהיה לו צ’צ’ה לבלי סוף וגם בית גדול ומרווח. גם הכבוד ישוב אליו, אבל לשם כך יהיה עליו לעמול למען אלה המחכים בקוצר רוח לנפילתו של המלך מונבז.
הוא לקח נשימה עמוקה לריאותיו ונמלא בחיות שכבר זמן רב לא זרמה בעורקיו.
אי שם, בממלכה, חי האיש התולה בו את תקוותיו. הוא עדיין לא יודע מהי התוכנית שטווים לו ולא ברור לו מיהו העומד בראש הקושרים, אבל ברור לו כשמש שלא יכזיבו.
***
איסי היה רכון מעל מגילות הקלף הכבדות והתקשה להתרכז. הן הכילו פתגמים ודברי חוכמה של יהודי בבל, שנאספו במשך השנים ונרשמו על ידי תלמידיהם בשורות צפופות. פה ושם נמחקו המילים והיה עליו לנחש אותם בעצמו. ואם הוא טועה? ואם לא זו הייתה כוונת החכם או שתלמידו לא הבינו כראוי?
בימים כתיקונם היה נלהב מעומק הסוגיות ההלכתיות, התפלפל בדמיונו עם החכם שרק את שמו הכיר ואתגר את עצמו במציאת פתרון לקושיות הלכתיות סתומות. לא סתם הוא קרוי על שם דודו, הנסיך יוסף. משהו מנשמתו של הצעיר שנפטר בדמי ימיו דבק בו.
אלמלא נפלה אחריות הממלכה על כתפיו הצעירות בשעה שאביו נעדר, היה נוסע לבבל ללמוד תורה בנהרדעא ושם את כל מעייניו בדברי החוכמה משיבת הנפש, אך זה היה בלתי אפשרי.
מהיום שבו נולד נקבע לו עתידו. הוא הבכור והוא יורש העצר, העומד לרשת את כיסאו של אביו בבוא העת, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו.
מצפים ממנו לחלוק בין אהבת התורה ובין בקיאות באסטרטגיה ואומנויות לחימה, בין השינון ובין פיתוח יכולת הנהגה, בין החידוד ההלכתי ובין התמקצעות בסיף. עליו להכיר מלבד הארמית ושפת הקודש גם את יתר השפות הזרות, הארמנית היוונית והלטינית. עליו להיות בקיא במדעים כשם שהוא מבין בסוגיות הלכתיות, על אף שאת האחרונות הוא מעדיף יותר.
ואיך לא יצפו ממנו את כל אלה? נסיכי חדייב לכל אורך הדורות הצטיינו בחוכמתם ולאיסי אסור להכזיב.
כשאבא בוחן אותו או מגיע לראות כיצד הוא מתאמן בסייף, הוא נמלא בזיעה וחש בדפיקות הלב. ואם לא יעמוד חלילה בציפיות של אבא? האם יעדיף את קליאו על פניו?
מאז הטקס הממלכתי האחרון הוא מתקשה להתרכז. העובדה שקיימת מחאה כלשהי ומישהו מתריס כלפי אביו המלך, לא נותנת לו מנוח. מישהו צעק דבר מה. לא ייתכן שהמילים היו נבובות וחסרות משמעות, אלא אם כן מתעקשים כולם להסתיר מפניו את האמת.
דברים התרחשו בממלכה הזאת, הרבה שנים לפני שהוא נולד ואיש אינו מדבר אודותיהם.
ברור לו שהסודות לא הוסתרו רק ממנו, גם לאיריני ולקליאו אין כל מושג. האם אמם יודעת דבר מה? אין לדעת, מה שבטוח הוא שטיבם של סודות לצאת החוצה במיוחד כשהם רוחשים רעה.
בתור יורש העצר עליו לקחת אחריות על התנהלותה התקינה של הממלכה. אביו עסוק מדיי מכדי לחוש בתנודות חשאיות המאיימות על הסדר.
אלמלא הוא מי יעשה זאת?
דברי חוכמתו של רבי יהודה בן בתירא, החכם היהודי מניצבין, ניסו לחלחל לתודעתו אבל איסי היה טרוד מהפרטים שנודעו לו הבוקר בשיחתו עם המשרת אַיַאסְטַן. הוא פנה דווקא אליו, הפטפטן והעדיף אותו על פני שאר האורוותנים, ולא בגלל הכישורים שלו לקשור את רתמות הסוס.
“הטקס שעשינו לזכרה של המלכה הלני היה מרשים” אמר איסי לתומו, כשהוא מלטף את רעמת סוסו הטוב.
“בהחלט, אדוני הנסיך, לא האמנתי ממה שראיתי. היו שם כל כך הרבה אנשים ברחבה…”
“אכן כן, חבל שאבא לא נכח באירוע. הוא היה מתרגש לראות עד כמה הנתינים שלו אוהבים אותו… חוץ מהשיכור ההוא…”
“שיכור? טיפש מטופש! הוא הרס לעצמו את חייו במו ידיו” נפל האיש ברשת שטווה לו, “מה יצא לו מזה? עכשיו הוא זרוק בצינוק ולך תדע אם המלך יחון אותו אי פעם…”
“גם אם הוא מתחרט אבא שלי לא ימחול לו” היה איסי נחרץ, “במיוחד לא אחרי שקילל אותו לפני כל כך הרבה אנשים”.
האיש, העסוק באוכף, לא חש שהוא מושך אותו בדברים.
“קילל את אביך, הוד מעלתו?” הביט בו, נרעש, “לא, חלילה, אדוני הנסיך. אם זה היה קורה הראש שלו לא היה נשאר מעליו אפילו לא לרגע אחד”.
“אז מה הוא כן אמר? הוא לא דיבר בגנותו של אבא שלי או בגנות המלכה המנוחה, אתה בטוח?”
“לא, הנסיך איסטיס, ממה שהבנתי הוא הזכיר את שמו של המלך הקודם”.
“המלך הקודם היה מונבז הראשון” התפלא איסי, “למה שמישהו ירצה לקלל אותו?”
לא הרבה ידע עליו, בוודאי שלא הכיר אותו בחייו אבל הבין שהאיש החזק, שעל שמו קרוי אביו ושבחדר המלחמה תלויים כמה וכמה ממגיניו וחרבותיו, היה זורואסטרי. רק אחרי מותו התגיירה אשתו, המלכה הלני, ואימצה את היהדות.
האורוותן נתן באיסי מבט מבולבל ומיד הסיר את עיניו.
“מה, מה לך איאסטן? וכי לא את שמו של מונבז הראשון הזכיר האיש?”
די היה לו בהסבת הראש ובסומק שהציף את לחייו, כדי שיבין שהאיש מתחמק מלהשיב לו.
“אדוני הנסיך, נהיה מאוחר. אם אתה רוצה לצאת לרכיבה לפני החושך כדאי שתעשה את זה עכשיו”.
הוא ניסה לחמוק אל צללי האורווה אבל איסי לא הניח לו.
“איאסטן, עצור” הניח כף יד על כתפו ולפת אותו בכל הכוח. דבר חריג שכזה לא עשה מעולם, להניח יד על כתף של איש פחות ממעמדו, והאיש המופתע אכן עצר והתנשם ממושכות.
“לא הכול, אדוני הנסיך, לא את הכול אפשר להגיד” אגלי זיעה בצבצו מעל מצחו, “יש דברים שעדיף שיישארו מכוסים בתוך המגירה. יותר טוב שהאבק מכסה אותם, ככה אמא שלי הייתה אומרת”.
הנר המונח על שולחנו הולך וכבה. עליו לצוות על אחד המשרתים להוסיף שמן אם רצונו להמשיך וללמוד, אבל איסי מקפל את הקלף השביר בזהירות ומשיבו למקומו כדי לקחת אחר במקומו. אולי סוגיה חדשה תסיח אותו סוף סוף ממחשבותיו?
היה עליו להניח לו, לאורוותן, באותו הרגע, אבל דבר אחד למד לדעת. מישהו ישב על כס השלטון לפני אבא שלו ואת השם שלו אין איש מזכיר. מי היה האיש? מדוע מתעקשים כולם שלא להזכיר את שמו? משום מה לבו אומר לו שהדמות הזאת, הלוטה בערפל, מאיימת באופן כלשהו על מלכותו של אביו.
פטפוט נשים הסיח את דעתו. הן עמדו במסדרון, מאחורי דלת חדרו המוגפת ועל אף שניסה בכל הכוח שלא להקשיב, התקשה שלא לשמוע את הד צעקותיה של איריני.
נראה כי היא שוב מתווכחת עם אחת המשרתות.
“אמרתי לך אלף פעם שאסור לך לגעת באף חפץ מהחפצים שלי! אם אמצא שוב פעם חפץ שלא מונח במקומו אדרוש מהירונימו לפטר אותך” .
דברי האיום שלה מעוררים בו גיחוך. אנינת טעם שכמותה, היא לא מסוגלת לשום שינוי שיחול בסדר המופתי שלה. כל תבלין חדש שהטבחית מוסיפה או תבשיל שהיא לא רגילה אליו, מוציא אותה מדעתה. מסכנה המשרתת, צקצק בלשונו, היא בטח חדשה בעבודתה ולא מודעת לעקרונות הקפדניים של הנסיכה.
לא היה בדעתו להתערב בוויכוח שביניהן, אבל איריני הייתה זו שפתחה את הדלת בסערה. פניה היו אדומות ועיניה ירו גצים. היא הציצה לעברו לרגע וניגשה למזוג לעצמה משקה טאן מרענן, שירגיע את עצביה. מניין ירשה את הטבע הסוער שלה?
הוא חיכה שתירגע, כדי לשתף אותה בשיחתו עם איאסטן.
“נו באמת, איסי, נשמע שאתה רדוף רוחות” שוב היא מזלזלת בו, בקולה המתנשא, “אתה חייב למצוא דרך להתגבר על הדמיונות האלה כי אתה יודע” כחכחה בגרונה, “זה לא בריא למלך להיות נשלט על ידי הפחדים שלו”.
“הגזמת איריני, את לא חושבת שישנה סיבה לדאגה, בשעה שהטקס הממלכתי מופר בצורה בוטה שכזאת?”. דווקא את, רצה לומר, עם הסדרים הקפדניים שלך והבהלה המטופשת מכל שיבוש צריכה להסכים איתי.
“אני חושבת שרוחו של סבא רבה שלנו התעברה בך” המשיכה בעוקצנות וחיוך קל ומגחך נתלה על שפתותיה. הסיפור אודות אותו מלך, מאבות אבותיהם, שיצא מדעתו בגלל פחדים בלתי הגיוניים היה לנושא שיחה בין בני הבית.
מעצבנת שכמותה. מאז ומעולם שנא את האופן שבו היא מקניטה אותו, או מתחמקת מוויכוחים עם טיעון מוחץ ששם את ידה על העליונה. כך נהגה לעשות כשהיו ילדים קטנים. היא תמיד אהבה להצביע על החסרונות והפחדים שלו ולהזכיר אותם שוב ושוב, כדי להוכיח את נחיתותו.
הוא יכול היה ללעוג לה על תכונת הקפדנות שלה ועל האופן שבו היא בודקת שוב ושוב את השמלה שהיא לובשת, לוודא שלא נדבק עליה פירור מארוחת הבוקר. הוא יכול היה לחקות את תגובותיה כשהיא מגלה שהבגדים שלה לא קופלו כראוי או כשמשהו משתבש בסדר יומה, אבל בחר שלא לעשות כן.
אין לדעת, אולי ההקנטות שלה נובעות כולן מקנאה והרי היא היא הגדולה שבין שלושתם. אלמלא אותו חוק מפלה, המתיר להעביר את השלטון רק לצאצא ממין זכר, הייתה איריני יורשת את כס המלכות בבוא העת.
“אני לא הייתי מתרגשת מהדיבורים של הטיפש הזה, איאסטן. אף אחד לא שמע באמת מה צעק השיכור ההוא בכנס, כולם משערים דברים מדמיונם”.
איסי בלע את רוקו ולא אמר דבר. מה הטעם? איאסטן יודע משהו, ללא ספק, אבל חוץ ממנו את אף אחד אחר זה לא מעניין. איריני לא רוצה לדעת וסודות העבר מעניינים אותה כמו קליפת השום, על אחת כמה וכמה אם בכוחם לאיים על יציבות החיים שהיא כל כך זקוקה לה, אבל הוא לא מוכן להחריש.
הוא יעשה הכול כדי לפזר את מסך הערפל, במיוחד כשאבא איננו כאן וצל כלשהו מהעבר מסכן את שלומה של הממלכה.
ידיה אוחזות במכתש בכל הכוח, בניסיון לכתוש את פירות העוזרר הקשים לאבקה. שוב ושוב היא שולחת מבטה אל האופק, בתנועה כמעט לא רצונית. האם יגיע? לא, הוא לא יגיע. הוא נפח את נשמתו במקום שכוח-אל ולא הותיר לה דבר מלבד החרפה.
עותניה מנסה להתרכז בתנועותיה, אבל ההר קורא לה להרים את מבטה ולבחון אותו. יש במראה שלו משהו מנחם. בכל עונה הוא נצבע לעיניה בצבעים שונים וכך גם במהלך היממה, שעה שקרני השמש מלטפות אותו או נרתעות.
היום הוא החל להתכסות בשמיכה ירקרוקת, אחרי שירדו עליו הגשמים הראשונים.
מה תרצי ללקט? הוא קורא לה מבעד לחלון. עלי הרקפות התעוררו לחיים, הן מזמינות אותך לקחת כמה מהפקעות… עותניה מחייכת. מוזר שההר נותר חברה היחיד.
היא חופנת מהאבקה שבין אצבעותיה ומקרבת לאפה כדי להריח את ריחה, מרוצה מהתוצאה. אמא, לו הייתה כאן עכשיו, הייתה משבחת אותה על הכתישה המושלמת. אמא כבר לא פה, אבל עיניה הטובות מוסיפות ללוות אותה על כל שעל ובאוזניה היא שומעת את עצותיה המועילות. את הפיגם הזה תצררי רק כשהוא יבש דיו. את שורשי הפואה תלקטי בזהירות, שלא יימצאו ביניהם הגרגרים הרעילים ומוטב שתכמני אותם קודם באדמה, למשך כמה חודשים, עד שהצבע האדום יהיה עז יותר.
עותניה לוקחת נשימה נוספת ומרגישה את ליבה נשבר לרסיסים. ברגע כזה אפילו מראהו של ההר, המציץ בה תמיד, לא יכול לנחם. איפה את אמא, למה הסתלקת? מהיום שבו הטמינו אותך ירדה חשיכה על העולם ובתוך החושך הזה אין אף לא נקודה אחת של אור.
בפעם האחרונה שבה ראתה את אבא שלה, הושע, הם עוד גרו בצאנן, בין האנשים. האם אכן הייתה מציאות כזאת אי-פעם? אבא, אמא, שני ילדים ותינוק נוסף שנולד אחריה ונפטר בעריסתו. התמונה האחרונה שנצרבה בתודעתה, היא קומתו המוצקה והנפילית של הושע, עיניו הרכות והרעד שנשמע בקולו בשעה שאסף אותה אל תוך זרועותיו ולחש לה שהוא חייב לנסוע, להרחיק לתקופה ממושכת עד ששמו לא יינשא עוד בפי איש. הוא לא ישכח אותה, כך הבטיח וביום מן הימים ישוב.
עותניה הייתה אז בת שמונה שנים, גדולה מספיק כדי להבין שהוא בורח. ממי? מדוע? עד מתי? אמא נמנעה מלהשיב על שאלותיה. היא רצה אחריו אל החצר בשעה שעלה על גב סוסתו ונופף לה לשלום. רגלי הסוסה העלו אבק והשמיים התקדרו בין רגע לכדי גשם סוחף שמחה את עקבותיו.
בחודשים הראשונים, הייתה עותניה אופה כיכר לחם נוספת עבורו ובוזקת מעליה את זרעי הקצח כשם שאהב. היא קיוותה שהריח המוכר יתנדף ויעלה מזרחה אל מעבר להרים וישכנע אותו לחזור אליהן. רק מאוחר יותר למדה לדעת שלא הייתה לו כל אפשרות לחזור גם אם מאוד רצה בכך. המקום שאליו ברח, בֶּצֶר, היה מקום המפלט וגם הכלא, בעת ובעונה אחת.
קרני השמש האחרונות דוחקות בה למהר ולהביא מים. עותניה מהדקת את שיניה במיאוס, זוהי המלאכה השנואה עליה.
אמא הייתה גוערת בה על שאין זו אלא עצלות ואם הייתה מודעת לקושי שכרוך בלהימצא ללא טיפת מים הייתה נמלאת בחדווה. ואכן בשבועות הראשונים, אחרי שאמא נטמנה בחלקת בית העלמין שמאחורי ההר, היא חוותה לראשונה צמא עד שכפתה על עצמה להתעשת ולמלא את הבור הריק שבחצר.
ומדוע מתרוקן הבור מהר כל כך ומאלץ אותה לרוץ לעיתים כה קרובות אל המעיין? יש בו סדק, היא יודעת. לו היה כאן בועז, אחיה הגדול, היה מטייח אותו בשכבה נוספת של טיט ומונע ממנה את המלאכה המיותרת. אבל גם הוא עזב, כמה שנים לאחר מכן.
בבוקר חורפי אחד קם והלך בתואנה שעליו למצוא את אבא, כשהוא משאיר אחריו את השדה שלא נחרש עד תומו, את המחרשה ואת צמד השוורים. השנה הייתה שנת בצורת והחיטים שבועז הספיק לזרוע לא עלו יפה. כשהתרוקן המזווה נאלצה אמא למכור את השוורים, אבל את המחרשה שהחלידה בשדה איש לא רצה.
לאחר עונה נוספת שבה הלכו ותפחו החובות, היא מכרה גם את חלקת השדה ומצאה להן מבנה נטוש הרחק מהיישוב, בקרבת המעיין, הרחק מהבריות שהיו באותן הימים סקרניות ומלאות חמלה.
עכשיו הם לא. מהדקת עותניה את לסתותיה זו לזו. איש מהם לא נחמד עוד.
הם חושבים שהיא מכשפה ונמנעים מלדבר איתה בכל פעם שהיא מגיעה לשוק. רק הילדים מעיזים להתקרב וצועקים לעברה מילות גנאי. חצופים שכמותם. איש לא מהסה אותם בשעה שהם משליכים לעברה רגבי עפר.
ולמה כל זה? לפני שהחלו לפוץ כל אותן שמועות זדוניות, הם נהגו לרכוש את מרקחותיה של אימה, אחינועם, מבלי להסס. שיקוי מפרחי בוצין לכאבי גרון. שמן שבו כתושים גוויות של עקרבים מלאי ארס לטיפול בעקיצות. תמצית ריחנית מפרחי היסמין להבאת צירי הלידה לאישה הרה. את כל אלו ועוד רבים כמותם מכרה בשוק ואיש לא התלונן על טיבם. לעיתים קרובות אף שירכו רגליהם והגיעו אל הבקתה שלהן, החורבה המטה לנפול, כדי לזכות להתרפא ממרקחותיה.
עותניה משלשלת את הדלי אל פתח הבור ונאנחת. אכן היו ימים טובים מאלה.
לאחר שעברו אל החורבה שליד המעיין, חזרה אחינועם למלאכה שהורישה לה אימה, מלאכת ליקוט עשבי הבר. הבית הזה שאליו עברו בעל כורחן לא דמה אומנם לביתן הקודם, אך הן לא גוועו ברעב. בחדרו הפנימי, המרווח, נתלו צרורות צמחי מרפא לייבוש וכדי חרס רחבים הכילו את החומר היבש והמשומר. בימים טובים יותר מאלה, הייתה עז בחצר שהעניקה להן מחלבה ותרנגולות ניקרו בחדווה את הזירעונים שעותניה השליכה אליהן וסיפקו להן ביצים טריות בשפע.
מתי חלה ההרעה? היא מהרהרת לעצמה בקדרות ונזכרת ביום שבו נודע להן על מותו של אביה. היא הייתה אז בת 16. בֶּצֶר, הבינה אז לראשונה, לא הייתה אלא עיר מקלט, מקום מפלטם של הרוצחים והפושעים שהרגו בשגגה. לשם נהגו לנוס מפני אימת נוקמי הדם.
מדוע בחר אביה להימלט לשם? מה לו ולמקום של פושעים הנסים על נפשם?
הבשורה הייתה קשה מנשוא. קשה שבעתיים לאימה, אחינועם. עותניה, שזיכרונותיה מהושע היו ספורים, חשה רק בכובדה של המרירות שעטפה את ליבה, מרירות ההחמצה.
היום הגורלי בחייה התרחש רק ימים ספורים לאחר מכן, בטרם הסתיימו ימי האבל. כאשר שמועה נוספת החלה להתפשט ביישוב, כמו העכובית המתגלגלת בסוף הקיץ, בכוח הרוח, לכדי כדור ההולך וגדל, מפיצה זרעי רעל לכל עבר.
מאז ועד עתה היא נושאת אות קין על מצחה, בעל כורחה.
זמן קצר לאחר מכן חלה הרעה בבריאותה של אחינועם. ליבה הרך לא יכול היה לשאת את הכאב והמחלה שחלתה בה הייתה חשוכת מרפא. תוך חודשים ספורים השיבה אף היא את נשמתה לבוראה ונטמנה בחלקת בית העלמין שמאחורי ההר.
עותניה נזכרת בימים האלה ומתקשה לנשום. ידיה נוקשות כקרח ונענות לה בקושי כשהיא מורה להן למשוך את הדלי מנקבת המעיין.
מישהו חולף על פניה בסערה.
עותניה נושאת את עיניה ורואה אותו, אדם הלבוש במיטב מחלצותיו, יושב במרכבתו ההדורה ומצליף בסוסיו. היא נושכת את שפתיה כשהיא מבינה שפניו מועדות אל הבקתה שלה, אל החורבה שבשיפולי היישוב.
לא, הוא לא טעה בדרך. נראה שהוא יודע היטב את יעדו.
הדחף הראשון שעולה בה הוא להסתתר. לחכות במקום הזה עד שהאיש יתייאש וילך.
מאז שהוטבע בה אות קין היא איננה אוהבת את הבריות. היא יודעת שהם מתלחשים עליה מאחורי גבה ואולי אף תולים בה אגדות שלא היו. כזה הוא טבעם של בני אדם, להמציא בדיות במקום שבו האמת עלומה.
כשהיא מגיעה אל השוק כדי לרכוש מצרכים בסיסיים איש איננו בא איתה בדברים. אף אחת מאותן הנשים שריחמו על אימה בימי אבלה לא מתעניינת בשלומה מלבד חפציבה, הקבצנית מרת הנפש, שיש אומרים שהיא מעורערת בנפשה.
הכעס גואה בה כשהיא נזכרת בפניהם החמוצות של השכנים, שהפכו בין לילה את עורם. אלישבע, מוכרת האריגים שבימים עברו החמיאה לה על עיניה הכהות, עוברת על פניה מבלי לומר לה שלום. תרצה, אשתו של הבורסקאי, נעזרה באימה לא אחת בשעה שכרעה ללדת, אך כשהלכה לבקש ממנה מעט חֶלֶב למאור טרקה את הדלת בפניה, בפנים כעוסות.
מה היה הדבר שעורר בהם שנאה יוקדת שכזאת?
שמועה נוראה, זה הכול, שמועה שנסובה על אביה שכפי הנראה לא היה בה ממש.
“את היא בתו של רוצח” צעק עליה הרוכל ההוא, כעסן ואדום פנים, כשבאה לגבות את הסכום שהיה חייב לאימה, “הסתלקי מפה, לא מגיע לך אף לא מטבע נוסף”.
על שולחנו עמדו באותה העת כדי המרקחות של אימה וביניהן שיקוי לשיגרון ותרופה לכאבי שיניים. במחי יד דחף אותם מדוכנו ולא זיכה אותם במבט נוסף בשעה שהתנפצו על הארץ לרסיסים.
עותניה רכנה להרים את השאריות ובהם הנוזל היקר, בשעה ששתי נשים עמדו והתווכחו מעל ראשה. דמעות נקוו בעיניה כשהבינה על מה הן מדברות.
האחת, מוכרת תבלינים גסה, אישה עבת בשר וחמת מזג, הרימה את אחד משברי הכדים בשאט נפש. “לא פלא שלמכשפה הזאת, אותה אחינועם, היה בעל כזה, אדם מפוקפק. רק אחרי מותו מתבררת האמת וחבל שהיא לא התגלתה לפני כן. בחיי, הייתי מוסרת אותו חי לידי המלך ומתעשרת מזה”.
“מכשפה? ככה את קוראת לה? והרי רק לפני שבועיים קנית ממנה שיקוי לחיזוק שורשי השיער”.
“בחיי שזרקתי את זה מיד, מרגע שהבנתי שבעלה אינו אלא רוצח נפשע”.
רוצח? עיניה של עותניה כמעט ויצאו מחוריהן ורעד בלתי נשלט אחז באיבריה.
“כן, היא בהחלט מכשפה” המשיכה אותה אישה גסת רוח, “מדוע מכרה אם כן את כל נכסיה והלכה לגור בחורבה ההיא ליד המעיין? יש אומרים שבלילות ירח מלא היא עושה טקסים וקוראת לשדים. משם מגיעות כל הסגולות הצפונות בשיקויים שלה”.
“ואני חושבת שהיא בסך הכול אלמנה אומללה וחסרת מזל” התעקשה השניה. עותניה לא העזה להרים את פניה אבל זיהתה את קולה של ציפורת, אשת הכוהן, “מסכנה היא ומסכנה הילדה” קולה נכמר מרחמים, “הן בטח לא אשמות במעלליו של האיש”.
“אין מה לרחם עליהן” התעקשה הרוכלת קשת היום, “צריך לסלק אותן מהאזור, שלא תמשכנה לתעתע ולהטעות את התמימים. בעלה המנוול הצליח להוליך את כולנו שולל. חשבנו שהוא איכר תמים מבלי להעלות בדעתנו שהוא אינו אלא פושע ומורד, החותר תחת כיסאו של המלך”.
פושע ומורד? צמרמורת נוספת אחזה בעותניה עד שלא יכלה לשאת יותר, הניחה לשברי הכלים ויצאה משם בוכייה.
השמועה שעשתה לה כנפיים הייתה שאביה, אותו איכר רחב כתפיים שהסתלק באישון הלילה מביתו, אינו אלא רוצח במזיד שניסה למרוד במלך. הוא הצליח לתעתע בכוהני בצר, עיר המקלט המרוחקת שבעבר הירדן המזרחי ולשכנע אותם לתת לו מקלט, אך לא מנוקמי הדם הוא נמלט אלא מהמלך שביקש את דמו. עתה, לאחר שירש אחזיהו את כס השלטון, החליט בראש ובראשונה להיפרע מאויבי אביו וכך מצא הושע את מותו. רוצח מנוול, מורד מבוקש.
האם אמת הייתה בשמועה? אימה, אחינועם, חזרה וטענה כל העת שאין בה ממש. אחרי שנים ארוכות שבהן נצרה את לשונה התוודתה וסיפרה שאביה אכן הואשם ברצח, אלא שהוא התרחש שלא באשמתו.
“את מי הוא רצח?” תבעה לדעת עותניה.
“סתם איזה סוחר עשיר שנכנס עמו לקטטה. אבא הלם בו בטעות חזק מדיי, יותר מכפי שהתכוון…”
“הם אומרים שהוא מרד במלך” התעקשה הנערה, כשדמעות זעם תלויות על לחייה, “הם אומרים שגם בועז נאלץ לברוח בעקבותיו כיוון שהיה קשור באותה האשמה”.
“זהו שקר” נשכה האם את שפתיה, “בועז יצא לחפש אותו כדי להגיד לו שהסכנה חלפה ש… בן הסוחר הרודף אחריו נפח את נשמתו…”
“אם הוא רצח בשגגה מדוע הרחיק עד בקעת מידבא?” המשיכה להקשות, “מדוע לא נמלט עד לחברון הקרובה?”
עיר הלוויים חברון, ששימשה כעיר מקלט, רחוקה הייתה רק כמה עשרות פרסאות. לו אביה היה מסתתר שם הן היו יכולות לבקר אותו, להביא לו את המאפה שאהב, המצופה בזירעוני קצח, מבלי לצפות לשווא ימים רבים.
אחינועם נאנחה והשפילה את עיניה הכבויות, “אל תשאלי אותי שאלות שאין באפשרותי לענות לך” השיבה, “עלייך להאמין לי שאביך חף מפשע ולא בידי שליחי המלך נהרג אלא נפח את נשמתו, ככל הנראה, מהרעב ומהחולי. מדוע בחר בבצר? סיבותיו נותרו עימו”.
עותניה התרעמה. סוד היא מסתירה מפניה. כיצד עליה לעמוד בפני חיצי ההאשמות שיורים בה האנשים בשעה שהיא אינה יודעת דבר וחצי דבר ואין ביכולתה להתגונן?
“כבשי את סקרנותך, עותניה. יבוא היום שבו אספר לך הכול” הבטיחה האם, אבל לא הספיקה לקיים את הבטחתה. באותה שנה היא הלכה לעולמה והותירה נערה מרת נפש וזועמת, המתרחקת מהבריות כמו מפני אש ומהלכת ביניהן כצל.
רק עם ההר היא משוחחת כל בוקר והוא שולח לה את אהבתו בדמות החוויאי ארוך הכנפיים העַג מעליו במחוגים נהדרים, או צמד הצבאים המדלגים בין הסלעים כשמציצות קרני השמש הראשונות. בחורף, היא מוצאת פטריות ריחניות בצל האלונים הנישאים שלמרגלותיו ובסתיו עוקרת שורשים האוצרים בתוכם כוחות ריפוי.
הם חושבים שהיא מכשפה הממשיכה את מורשתה של אימה, אבל בסתרי סתרים הם ממשיכים לרכוש ממנה מרקחות. שיקוי להגברת החלב, תרופה המיטיבה עם חולי מעיים, מזור לעיניים דומעות או לגפיים חלושות.
הצַבַּע קונה ממנה בקביעות את פירות הפואה ואפילו אשת הגלב, שמגלגלת את עיניה בהתנשאות כשהיא נתקלת בה בשוק באקראי, לא מתביישת לדפוק על דלת ביתה כדי לרכוש ממנה תמצית שתחזק את בתה היולדת.
באישון לילה היא מתעוררת לשמע נביחות הכלבים ומנחשת שהגיעה המיילדת לקרוא לה להשתתף באחת הלידות שהסתבכה, או להפיח חיים בתינוק שנולד חלוש וכחלחל.
הגדילה לעשות עשירת הכפר, שמעונית אשת הסוחר, שהלבינה את פניה כשהעזה לבקר פעם אחת ויחידה בבית המרחץ. היה זה יום גשום במיוחד ועותניה, שהסתפקה עד אותו היום במימי המעיין הקרים, מאסה בלכלוך שדבק בה בשעה שניסתה לעקור שורשים של סירה להסקה והשתוקקה לשטוף את עצמה בין כותלי מבנה האבן החמים. העשירה השחצנית כינתה אותה בשם גנאי, אבל למחרת שלחה בבהילות את בעלה לקרוא לה כדי לטפל בבן התפנוקים שהוכש על ידי נחש.
היא בזה להם וסולדת מכל אותם מתנשאים, שלא מניחים לה להסתובב ביניהם כאחד האדם ובאותה העת נזקקים לה באין רואים. מהכסף שמשלמים לה היא מצליחה להתקיים, אבל אהבה אין באפשרותה לקנות, גם לא מילה טובה או ביטוי של חמלה.
מראה הכרכרה הנעצרת בפתח ביתה ממלא אותה בתחושת בוז ובה בעת גם בהשתוממות. עשיר הוא מן הסתם שאינו מבני המקום. וכי הגיע שְְְמה למרחוק עד כי מגיעים אליה מכל קצוות הארץ? ובאיזה כינוי יבחרו לכנות אותה כעת? ה”מכשפה מצאנן” או “בת הרוצח מרת הנפש”?
היא עוצמת את עיניה בחוזקה ורוצה להאמין שיכול היה להיות לה גורל טוב יותר ובו כרוכים חיי משפחה, זוגיות וילדים בבית קטן שבו האח תמיד דולקת וריח מהביל של מאפים נישא באוויר.
אפופטוזיס, היא השמדה מבוקרת ומתונה שהגוף מבצע של תאים פגומים. זהו תהליך טבעי שקורה בד”כ לסילוק תאים בריאים שנפגעו. הסרטן היא חיה מתוחכמת שמצליחה לעקוף את התהליך ולפוגג את ההשפעה של האינזימים שאמורים להביא לאפופטוזיס, כלומר הגוף לא יודע להשמיד את התאים הסרטניים והם גדלים בלי בושה ולא בקרה.
התהליך שמתרחש כשמכניסים לגוף חומרים חוסמים נתיבים מטבוליים הוא: הרעבת התאים, החלשתם ואז בינגו – השמדה ע”י אפופטוזיס.זהו תהליך מתון שלוקח הרבה זמן.יש דרך לקצר תהליכים וזה ע”י מה שנקרא פרופטוזיס – חיסול תאים מהיר ע”י ברזל (פרום). התהליך מתבצע אך ורק כלפי תאים סרטניים, הבריאים כמובן לא נפגמים כך שאין מה לדאוג.
יש הרבה דרכים להגיע לפרופטוזיס, רובן מצריכים ציוד רפואי ורופא מוסמך. הדרך הפשוטה להביא לפרופטוזיס בטיפול עצמי הוא ע”י חומר שנקרא ארטימיסינין. זהו החומר הפעיל במיני לענה שונים (כן, גם לענת יהודה ולענת המדבר מכילות אותו). כמו כן צריך להשיג ברזל מאיכות טובה, עדיף כזה שמופק מבעלי חיים אבל לא חובה, גם צמחי יעבוד.
בטבלה המצורפת רואים את היעילות של הארטימיסינין: השמדה מהירה של גידול בגודל 1 סמ”ר פחות מ-14 יום.
לפני שנגיע לפרוטוקול חשוב לציין שהחומר ארטיסימינין לא מתמוסס במים. צריך להמיס אותו במעט אלכוהול או DMSO כדי שיחדור היטב לגוף. כמו כן, אין בעיה לשלב טיפול כזה במקביל לטיפול כימו/הקרנות.אנחנו משתמשים למעשה בברזל כפיתוי. הגידול הסרטני צורך אותו בזללנות ומקבל על הדרך נוק אאוט בצורת ארטימיסינין.
** חשוב מאד: את תהליך הפרופטוזיס אנחנו מבצעים אחרי 10 שבועות של “הרעבה” הכוללת תזונה דלה מבחינה גליקמית + תוספים ותרופות המיועדים לחסימה מטבולית.
מה אנחנו צריכים?
90 כמוסות של תוסף ארטיסימינין – כמו זה (שימו לב ארטיסימינין זה לא אטרימיסיה אפילו שזה מופק מהצמח ארטימיסיה אנואה)
מומלץ להוסיף סודה ביטרואית (sodium butyrate) 1-3 כמוסות ליום כחומר שמחזק את ההשפעה של הארטיסימינין בגוף
בקבוק של ברזל נוזלי יעילי כמו Feosol אפשר גם צמחי כמו ספטון שמכיל לפחות 400 מ”ג
כמוסות של פלפל שחור – 10 מ”ג (עוזר לספיגה של החומר)
ויטמין סי בכמוסות של 500 מ”ג (עוזר לספיגת הברזל)
מיץ אשכוליות אורגני
1 בקבוק של שמן בכבישה קרה מכל סוג – דגים, המפ, קוקוס. מה שיש
בקבוק של DMSO דמתיל סולפוקסייד (גופרית מחומצנת) עוזר לנשיאת הארטיסימינין לתוך התאים.
הפרוטוקול:זהו תהליך שמבצעים אותו למשך 3 שבועות עם פולסינג – כלומר 3 ימים כן 4 ימים לא.
בלילה – לוקחים 20-30 מ”ג ברזל ביחד עם פלפל שחור ו-500 מ”ג ויטמין סי. לפני האוכל. אפשר לאכול מה שרוצים אחרי הלקיחה. אחרי 20:00 בערב לא אוכלים יותר עד הבוקר.
למחרת בבוקר ב 6:00 לקחת 500 מ”ג ארטיסימינין (5 כמוסות של 100 מג) לפתוח את הכמוסות ולשפוך לתוך 10-15 מ”ל DMSO ביחד עם שמן המפ (או כל סוג אחר של שמן), עם 10 מ”ג פיפרין (פלפל שחור) ו-1-2 כמוסות של סודה ביטרואית. לשתות כוס מיץ אשכוליות עם התמיסה של הארטיסימינין והDMSO.
לצום אחרי זה עד 10 בבוקר ואז לקחת נגלה נוספת של הארטיסימינין עם ההוראות הנ”ל. אח”כ אפשר לאכול כרגיל
בערב חוזרים לברזל, לצום ולמחרת לארטיסימינין שנלקח פעמיים. חוזרים על התהליך למשך 3 ימים ו-3 לילות.
4 ימים מבלי לקחת כלום
עוד 3 ימים עם התהליך הנ”ל. הפולסינג של 3 כן 4 לא להמשיך למשך 3 שבועות.
על מה חשוב להקפיד בזמן תהליך הפרופטוזיס? (המוצרים שצריך להמנע מהם – להפסיק לצרוך 24-48 שעות לפני התהליך):
תזונה קטוגנית לא מועילה בשלב הזה אבל להשתדל להוריד פחמימות כמה שאפשר.
השמנים שצורכים בתקופה הזאת צריכים להיות מהסוג של PUFA כלומר מכילים אומגה 3 כמו שמן פשתן ושמן אגוזי מלך. שמן זית יכול להפריע לתהליך וכן שמן אבוקדו, אגוזים, שקדים, חמאת שקדים וחמאת בוטנים.
מומלץ להוריד כולסטרול גם בתהליך הפרופטוזיס עם שמן CBD או סטטינים.
לפני שמתחילים תהליך פרופטוזיס חשוב לוודא:
מהם ערכי הברזל ההתחלתיים – כדאי לבצע בדיקת דם כולל פרויטין ומאגרי ברזל.
לוודא שאין דלקתיות: היחס בין שקיעת הדם (ESR) והערך של הפריטין (ESR לחלק לפריטין) צריך להיות נמוך מ11.5. אם הוא גבוה כדאי להתחיל בטיפול עם דבקון הזית (MISTLETOE) כדי לנרמל את הערכים.
היחס בין הפריטין והESR נמדד כל שבועיים. אם הדלקתיות יורדת אפשר להתחיל עם תהליך הפרופטוזיס.
כשנאמר לג’ו טיפנס שיש לו גידול בריאות ונותר לו 3 חודשים לחיות הוא לא האמין שתרופה וטרינרית קונוונציונלית תהיה זו שתציל אותו. החומר המדובר נקרא פנבנדזול – תרופה שפותחה ב-1960 עבור תולעי מעיים אצל בע”ח.
האחות שלה – המנבנדזול (המוכרת בארץ בשם וורמוקס) הוכיחה את עצמה IN VITRO במעבדה בדיכוי תאים סרטניים אצל עכברי מעבדה ומאוחר יותר, ב2014, בטיפול יעיל כנגד סרטן המוח אצל בני אדם (ניסוי שנעשה ע”י אוניברסיטת “ג’ון הופקינס“).
ג’ו טיפנס שחייו ניצלו בזכות עצה מועילה במיוחד שיעץ לו הווטרינר פירסם את סיפורו בבלוג שלו ועורר אלפים ללכת בעקבותיו ולאמץ את הפרוטוקול שלו הכולל:
222 מ”ג פנבנדזול טהור – הכמות מוכפלת ומשולשת בהתאם לצורך המטופל.
שמן CBD – 25 מ”ג ליום
600 מ”ג כורכומין ליום
ויטמין E – כדור ביום
כתוצאה מההצלחה הכבירה נפתחה גם קבוצת פייסבוק המונה קרוב ל-30 אלף חברים מכל העולם ובה משתפים החברים סיפורי הצלחה מרשימים.
סיפור אחד מני רבים (מתורגם מאנגלית):
מאז ינואר השתעלתי דם. לקראת סוף פברואר התחלתי לקחת Pancur C. לאחר שבועיים הדימום נפסק. לאחר מכן, טסתי הביתה לבקר את אמי ובמהלך טיסת החזור הריאה השמאלית שלי התמוטטה חלקית. בזמן שהייתי בבית החולים נכנסו תוצאות בדיקת PET ואובחנתי כסובל מסרטן ריאות בשלב 4, חוץ מסרטן בעצמות (זרוע שמאל). לאחר מכן, נפגשתי עם אונקולוג שאמר לי כי תרופת הפנבנדזול אינה יעילה ואמר לי להפסיק ליטול אותה. לאחר מכן עשיתי סיבוב אחד של טיפול בכימותרפיה ואימונו ב -16 במרץ. זה היה נורא והדימום בשיעול שלי חזר. היו לי שני רופאים שיעצו לי ללכת להוספיס, הריאה שלי התמוטטה שוב והייתי צריך לפנות ישירות למיון. הייתי שם שבוע, שבוע מאוד כואב ואיום. החלטתי באותו זמן שסיימתי עם טיפול כימותרפי ואני חוזר לתוכנית הפנבנדזול. (לאחר מכן עברתי טיפול קרינתי בסרטן העצמות בזרוע שלי) תוך שבועיים הדימום בשיעול נפסק. בהדרגה, מיום ליום, הרגשתי קצת יותר טוב. 11 במאי עברתי בדיקת CT של הריאות. הגידול בריאות שלי הלך ופחת. האונקולוג שלי הכשיר אותי עם יותר כימותרפיה, אבל אני דחיתי. חזרתי לעבודה ב -29 ביוני. עשיתי בדיקת CT הבאה של הריאות, הבטן ואזור האגן שלי ב -6 באוגוסט. היום עשיתי שיחת וידיאו עם הרופא שלי לתוצאות. הגידול בריאותי המשיך לרדת, גוש קטן בבלוטות הלימפה שלי נעלם, ואין זנב בריאות, בבטן או באזור האגן שלי. אני מאמין בטיפול זה של DeWormer (פנבנדזול). האונקולוג שלי אמר לי היום להמשיך עם זה כי הוא לא יכול להכחיש שזה עובד! התוכנית שלי- Panacur C. מנה אחת, שני, שלישי ורביעי בבוקר בכל שבוע. (ללא ימים נוספים). אני לוקח את הכדור הזה של ויטמין E כל יום. ויטמין E – דלתא וגמא טוקוטרינולים. אני לוקח 3 כדורי כורכום כורכום ליום בכל יום ושמן CBD כל יום. זו התוכנית שאני משתמש בה. אני גם לוקח ויטמינים אחרים מדי יום, D, B, וכו ‘. לאונקולוג שלי לא היה הסבר מדוע אני משתפר ללא טיפולים. אני מאמין שזו הסיבה.
אז איך עובד הפנבנדזול? היום יודעים החוקרים לומר שהחומר הכימי מצליח לדכא את מערכת הנשימה של התא הסרטני (המיטוכונדריה) ולהרעיב אותו. לקריאה נוספת על הדרכים לעצור נתיבי הזנה של תאים סרטניים מומלץ לרכוש את ספרה של ג’ין מקללנד how to starve cancer.
כיצד משיגים את הפנבנדזול?
* FENBENCUR חברה אנגלית ששולחת את כל הפורוטוקול של ג’ו טיפנס בכדור אחד ושולחת גם לישראל. * HOMELABVET חברה אוקראינית וטרינרית אמינה ששולחת גם היא לישראל.
אם יש לך כתובת בארה”ב/קרוב משפחה שיכול לשלוח לך ניתן לייבא מארה”ב מחנויות וטרינריות – פנבנדזול של חברת MERCK במילויים (יש לצרוך 1 גרם ליום) אחד משני המוצרים הבאים:
PANACUR C
SAFE GUARD DEWORMER
HAPPY HEALING חברה אמירקאית ואיכותית שגם לה יש פנבנדזול טהור, ללא מילויים (יש לצרוך רבע כפית ליום).
השימוש בפנבנדזול מחייב התמדה וסבלנות. התסמינים, על פי החולים שהעידו, חלפו די מהר אבל לגידול לוקח בין 10-20 שבועות להתכווץ. מומלץ להתחיל במינון יומי רגיל ולעלות פי 2-3 ליום. במקביל מומלץ להשתמש באינזים עיכול שעוזר לגוף לנקות את התאים המתים. הסוג המומלץ ביותר הוא הSerrapeptase
שאלות ותשובות:
האם ניתן לשלב את השימוש בפנבנדזול עם טיפולי כימו/ביולוגי/אימונולוגי רגילים?
בוודאי! ג’ו טיפנס בעצמו לקח אימונולגי במקביל. חולים רבים דיווחו על תוצאות מעולות ושיפור יעילות הכימותרפיה בעקבות השימוש בפנבנדזול.
איך צורכים את החומר?
הפנבנדזול מגיע באבקה נטולת טעם (מלבד הקישורים שציינתי לעיל המציעים את החומר גם בכמוסות). לא ניתן למוסס אותה במים אבל אפשר להכניס אותה לאוכל (למשל לתוך היוגורט) או להוסיף טיפות DMSO ומים מזוקקים.
אם אני נמצא בשלב מתקדם של הגידול שלא מאפשר לי לבלוע? כיצד אצליח לצרוך את הפנבנדזול?
יש אפשרות להכין ממנה משחה: דילול הכמות הרצויה בDMSO + מים מזוקקים או למוסס אותה בתוך שמן בכבישה קרה (שמן המפ או פשתן במקרר – הם עצמם בעלי אפקט אנטי-סרטני) ולשתות חצי כפית בכל פעם או למרוח היישר על האיזור הנגוע.
האם עלולות להיות תופעות לוואי?
לא צפויות תופעות לוואי כתוצאה מהשימוש בפנבנדזול אבל מומלץ לבדוק מדי פעם תפקודי כבד. אלפי חולים המשתמשים בחומר באופן יומיומי מעידים על שיפור מתמשך ללא תופעות לוואי. אם מתגלה בCT PET השפעה על הכבד מומלץ לצרוך אינזים עיכול מהסוג המוצע לעיל על מנת לנקות את התאים המתים.
*** המידע המופיע במאמר זה אינו רפואי ובגדר המלצה בלבד. הכותבת איננה רופאה ואיננה מתיימרת להציע טיפול חלופי לטיפול הקונוונציונלי המוצע ע”י הרופאים.
מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו: טיפול בסרטן – חסימה מטבולית
