השמועה אודות מותה של המלכה הלני פרשה כנפיים בדמות עשרות יונים שהצטופפו על גבי השובך המלכותי. משק כנפיהן הסב את תשומת לבו של הירונימו. הוא שמע את גרגוריהן בשעה שהצטופפו על גבי הגזוזטרה וזרק לעברן פרורים.
עוד בטרם הותרה יריעת הקלף ניחש רב המשרתים על מה ההמולה. הוא בחן את החותם המוכר, חותמו של המלך, לקח נשימה עמוקה לריאותיו ותהה כיצד יעביר את הבשורה.
כיצד, למען השם, מעבירים בשורה כזאת?
אכן, יום עצוב הוא בחדייב. יום עצוב מאין כמוהו.
עד מעט, ידע הירונימו, יישמע קול יללת המקוננות בין המסדרונות הארוכים, אלה המרוצפים שיש ועטופים בשטיחים מרהיבים. הדגלים יורדו לחצי התורן והמשמר הצבאי ייערך לקראת קיום הטקס הממלכתי. תוך שעות אחדות יישלחו הרצים בבהילות אל כל קצוות המדינה וארביל תתכסה בצבעי אבל. המונים ינהרו אל החצר המלכותית, כדי להצדיע למלכה הנערצת שוויתרה על כתרה עוד בימיה.
לפי שעה רק הוא והיונים ידעו את הסוד.
באותה שעה ממש חפן מונבז רגבים אחרונים על גבי תלולית העפר המכסה את קברה הטרי של אמו. דמאר עמדה מאחוריו והניחה את כף ידה על זרועו, מרמזת לו למהר כדי לקבל את פניהם של המנחמים הרבים במשכן האבלים, אבל מלכה של חדייב לא יכול היה להינתק.
הוא נצר במוחו את זכר השבועות האחרונים שעשה ליד משכבה. ימים ולילות.
עיניה הפקוחות של אמו הגוססת בהו אל עבר אופק נעלם וראו את אשר עיני בן תמותה אינן רואות. ראייה על חושית. היא דיברה בלחש, קולה העביר רטט בבשרו.
בעיני רוחה חזתה את עתידה של העיר הזו, ירושלים, בצבעים קודרים שלא יכול היה לשאתם. העיר הזו תיחרב, מלמלו שפתותיה… עוד בטרם תיפול בחרב, בניה המשוסעים יחריבוה… הלוואי ויכול היה להבין את כוונתה.
עכשיו, אחרי שזכתה סוף סוף במנוחת עולמים, הוא חש שוב את טעמה הצורב של ההחמצה. תחושה דומה לזו הרגיש כילד, בשעה שהגיעה לאוזניו השמועות על חטיפתה וגם מאוחר יותר, לאחר שדקר את אריאן בחרבו שלו.
“אל תיתן למותו של אריאן לייסר אותך” התאמצה אמו ללחוש על משכבה.
היא לא הביטה בו, אבל חושיה הפנימיים קראו אותו וקלטו את כאביו המוצפנים מכול. הוא חש שהיא מקלפת אותו מתוך המחלצות, מנערת את הילד הקטן שבתוכו, זה שמסתתר מתחת למדים ולאותות הכבוד, מתחת לגינונים ולרצינות המאופקת.
איך היא ידעה שמותו של אריאן רודף אותו בכל רגע ורגע מחייו?
“אתה זקוק למחילה, מחילה לעצמך” הוסיפה ללחוש ונתנה בו מבט מוכיח.
מונבז נשך את שפתיו. לא היה לה מושג עד כמה השתדל.
“בוא מוני” לחשה אחותו מאחורי גבו. רק לה הוא מרשה לקרוא לו כך, בשם החיבה. אפילו אֶלמירה אשתו לא מעיזה לכנות אותו בשם הזה.
הוא סובב את מבטו והביט בה, בוחן את הקמטים הנוספים שהתרקמו על פניה. כמה התגעגע אליה… בשנים האחרונות היה טרוד בענייני הממלכה וזכה לראותה אך פעמים ספורות.
“כל כך הרבה קברים חפרתי, דמאר” מצא את עצמו ממלמל בגילוי לב, “קברתי את הקרובים לי מכול…”
דמאר נשכה את שפתיה, יודעת היטב למה כוונתו. יוסף, אריאן ועכשיו גם אמא. הפצעים לא מספיקים להגליד וכבר הם נפערים מחדש.
“לפחות אמא שלנו זכתה להיפטר בשיבה טובה” חשה צורך לנחם, “הזדקף, אדוני המלך, קום על רגליך. המונים הגיעו לקבל את פניך”.
***
עוד בטרם הספיקו האחרונות להתאושש, הגיעה יונה נוספת ובישרה את הוראתו של המלך לקיים את טקס הפרידה הממלכתי בהקדם, על אף היעדרו.
עד מהרה נצבעה ארביל בשחור. חצוצרות הכרוזים הריעו בשווקים ובראשי חוצות. משוררי הרחוב חיברו פזמונים שסיפרו בראשי פרקים את תולדות חיי המלכה, עד שכל ילד יכול היה לאמרם. מטבעות חדשים נטבעו לזכרה, על גבם נחקקו תווי פניה. המקוננות קוננו והשועים חיברו הספדים נוגעי לב.
עם זאת, העם חש מאוכזב. כיצד ניתן להספיד את המלכה האהובה בשעה שטקס הקבורה עצמו נערך במרחק רב של מילין? כיצד ניתן להריע לדמותה, מבלי שהמלך עצמו יהיה נוכח באירוע?
הנסיך איסטיס יוסף, הקרוי בפי כל בשם איסי, חש צורך לעודד את רוחו של העם שחש מיותם. הוא עמד על הבימה, במהלכו של הטקס שכובד בנוכחות שרים ושגרירי המדינות, ונשא דברים במקום אביו המלך.
מאות זוגות עיניים נישאו לעברו בהערצה, בשעה שסיפר על המלכה הסגפנית שאימצה את דת היהודים. הסיפור היה מוכר, לא היה איש ביניהם שלא הכיר אותו, ועם זאת מפעים כאילו שמעוהו לראשונה: כיצד נהגה הלני לעלות לרגל לירושלים עד שנחטפה על ידי שכירי החרב לאחד הכפרים הנידחים שליד הפרת. כיצד הצליחה להימלט משוביה ובחרה לחיות את יתרת ימיה בירושלים, במקום לשלוט בארביל כבראשונה, כשהיא מפזרת את הונה בין העניים והנדכאים.
“המלכה הלני נלחמה על עתידה של הממלכה שלנו” המשיך איסי, “שלא תהיה אלילית ותהא מושתתת על הצדק”.
הוא נשא את עיניו אל עבר אמו, המלכה אֶלמירה, שישבה מאחוריו מתחת לאפריון ולצדה אחותו אִירִיני, זקופה ורצינית.
לימינו עמד קליאוֹ יוחנן, אחיו הצעיר, שסקר את ההמון במבט משועמם. מה הוא חש מתחת למסכת הפנים החתומות? תהה איסי, האם מותה של המלכה עורר בו רגש כלשהו? והרי הוא בקושי זכה להכיר אותה.
האם הוא מקנא בו על שתפס את מקומו של אביו בעת היעדרו?
“על אף שרבים היו אויביה, היא הייתה רבת חסד ודאגה שלא להעניש לחינם חפים מפשע”.
הוא לא יכול היה להימנע מלתהות עד כמה אביו שלו צודק בהנהגותיו. לעיתים הוא שומע על גזרי דין שאביו גוזר ותוהה אם גזירותיו אינן מחמירות יתר על המידה.
“אני מכריז על שבעת הימים הקרובים כימי אבל לאומי”.
הוא סקר את הקהל במבט מבולבל, האם מותר לו להכריז הכרזה כזאת בהיותו לא יותר מנסיך ועוצר? חבל שאביו לא שלח הוראות ברורות יותר במכתבו האחרון.
“עלינו לעשות הכול כדי שדמותה של הלני תיחרת בלבנו לעד…”. לא עלה בידו לסיים את משפטו. המולה בלתי צפויה עוררה התרגשות כלשהי בקהל. אנשי המשמר נעשו דרוכים ושומרי הראש שלו הידקו את שמירתם, סביב בני המשפחה המלכותית.
איסי השקיף אל עבר ההמון, מנסה להבין את מקור הרעש. האם מישהו צעק והעז להפריע באמצע הטקס המלכותי, או שזה רק נדמה לו?
לכאורה לא הייתה לו סיבה להיות מוטרד, ההפרעה טופלה עוד בטרם עלה בידו לעמוד על טיבה. אחד מאנשי המשמר התפרץ לתוך ההמון, תפס את אחד הנוכחים, אזק את ידיו וגרר אותו החוצה בתקיפות. מישהו אחר ניגש אליו ולחש דבר מה באוזנו.
לכאורה חזר השקט לכנו אבל איסי היה נרעש מכדי להמשיך. על אף שהמחאה הייתה יחידנית וטופלה בזמן, היה בה כדי להדאיג. מראה חריג שכזה, ידע איסי, לא נצפה בממלכה החדייבית מזה שנים רבות.
אם אבא שלי היה עומד ונואם כאן במקומי, הטיפוס הזה לא היה מעז…
אחרי הטקס מיהר אליו מלנאוס, שר הצבא וקד ממושכות.
“אל לו לדאוג, הוד נסיכותו. מדובר בשיכור”, הסביר, “תימהוני שלא היה אחראי למעשיו. כבר עכשיו, לאחר שהתפכח, הוא מביע חרטה עמוקה ומוכן לשאת בעונש…”
“אבל מה הוא אמר?” התעקש איסי.
“משהו חסר משמעות” משך מלנאוס בכתפיו, “אף אחד לא הבין בדיוק”.
איסי האדים. לא ייתכן שאדם מפריע במהלך טקס ממלכתי רק בגלל שהשתבשה דעתו. מה שנאמר שם היה בעל משמעות ללא ספק, אבל למישהו חשוב שלא אדע מהם.
גם הפעם חש, כמו בפעמים קודמות, שמסתירים ממנו את מה שלא רוצים שישמע.
***
מַגְהַר שפשף את כפותיו זו בזו ונשף נשיפה ארוכה ומשחררת.
לפני מספר רגעים תקע הכרוז מבעד לכתלי בית הכלא והודיע רשמית על פטירתה של המלכה. מגהר לא ראה את דמותו, אבל יכול היה לדמיין אותו לבוש במכנסי סאסון רחבים וטאבארד ללא שרוולים, כראוי לכרוזי המלך, ומעליו שלט האצולה של המלכות החדייבית.
לא, הוא לא צריך לראות את פניו כדי לדעת שזה ממשי. הגיע הרגע שאליו הוא מצפה כבר שנים רבות.
הוא בחן את כפות ידיו הענקיות והמיובלות ולקח לריאותיו נשימה עמוקה.
בקרוב יצא מפה. תמה התקופה החשוכה של חייו, בין כתלי האבן הדוממים, בין האסירים הדוויים, השומרים ממנו מרחק.
מאז ומעולם היה זאב בודד המטיל מורא במראהו הנפילי, בממדי גופו העצומים ובכפות ידיו הענקיות שיכולות למחוץ ראש בקלות. אגדות רבות נכרכו אודותיו, אך רק במעט מהן גלומה האמת.
בנעוריו היה חוטב עצים עני ממחוז ארזינג’ן, יתום חם מזג, עד שהאיכר שהעסיק אותו סירב לשלם לו את משכורתו. גופתו של האיש נמצאה לאחר ימים רבים, טמונה מתחת לגזע כרות במעבה היער, אך איש לא קישר בין מותו ובין הנער חמום המוח.
בימיו של המלך אריאן הועסק כרב-חובל בצי הימי וכשמונבז תפס את כס השלטון התמנה להיות אחד משומרי ראשו. הממדים הנפיליים שלו היו לו ליתרון על פני שאר המועמדים. מעמדו הלך וגדל, עד שהואשם ברצח אחד מיריביו והושלך אל הכלא השמור ביותר שבמחוז צ’ומאן.
מכאן ניתן לצאת רק בארון קבורה, כך נאמר לו כשהגיע לכאן לראשונה אבל גם מהלכים פוליטיים יכולים לחולל את הנס. ביום המלכתו של המלך מונבז השתחררו אסירים רבים. גם הפעם זה יהיה אפשרי. כל שעליו לעשות הוא לדאוג שהשוחד יגיע אל היד שחותמת על המסמך הנכון.
קיקרו הוא היחידי שיכול לעשות זאת. קיקרו היה היחידי שהתעניין בשלומו ובא לבקר אותו, כל השנים, במקום הנורא שבין הצוקים הנידחים של צ’ומאן.
הפעם האחרונה שבה הגיע הייתה לפני מספר חודשים, בליל חורפי וגשום. הוא היה לבוש בטוניקה הקרויה סְפּיק העשויה מבד הצ’וקסה הגס וחגור בחוג’ן. די היה לו לנפנף בתעודתו המרשימה כדי שהסוהרים יניחו להם לבדם, בקיטון המבקרים המטונף.
הם השקיפו מבעד לחלון הצר שמעליהם ובהו בפסי הארגמן האחרונים של השקיעה.
מעל השולחן שלפניהם הניח קיקרו בקבוק צ’צ’ה. הוא לא הסתפק בלהניחו על השולחן, אלא מזג לחברו כוס הגונה.
“אתה לא שוכח את מגהר, למרות הכול ויודע בדיוק מה הוא אוהב” גמע מגהר בשקיקה מהמשקה האהוב. זמן רב חלף מאז שזכה לחוש בחריפות המענגת המדגדגת בגרונו, “נו, אז מה חדש בחצר המלכות שבארביל?”
הוא ציפה לשמוע מהמשרת הבכיר, האחראי על כל צוות העובדים, דיווח לקוני על הנעשה בחלונות הגבוהים. מעולם לא אהב אותם, את אותם יהירים החושבים את עצמם מיוחסים ורמי מעלה, אבל קיקרו נגע ישר בעיקר. הלני גוססת, אי שם ביהודה, והסיכוי שלו לצאת מכתלי הכלא קרוב מאי פעם.
“צר לי, חביבי, מונבז שולט כבר כמעט שלושים שנה. מדוע נראה לך שמשהו עומד להשתנות?”
“הדברים חייבים להשתנות” התחייך קיקרו וסיפר לו על המתיחות ההולכת וגוברת ביהודה, מלחמות הכוהנים והפרושים, תסיסת פשוטי העם כנגד אגריפס החלש ומעשי הבריונות של השלטון הרומאי.
“זו רק שאלה של זמן עד שזה יפרוץ אצלנו, בחדייב” התעקש קיקרו, “אתה יודע עד כמה מונבז טרוד מהנעשה ביהודה. די שיחליט לצאת לשם בראש הצבא ויעדר מחדייב לזמן מה, כדי שתיפול לידנו ההזדמנות שלה חיכינו. כמו פרי בשל”.
“אני צריך לייחל שיפרוץ מרד ביהודה כדי לצאת מפה?” שאל בתסכול.
בכל פעם שהוא מציץ מבעד לחלון לעבר השממה הזאת המרוחקת מבני אדם, בלב הצוקים, הוא מקלל את האיש שהסגיר אותו לידי השלטונות. אילו היה לו לאן לברוח לא היה מהסס לעשות זאת, אבל אנשי השלטון ידעו היטב היכן למקם את בית הכלא השמור מכל. מי שינסה לברוח מפה ייאכל עד מהרה על ידי חיות הבר.
“לא, מגהר הגרמיר, לצאת מפה זה לא הדבר שיספק אותך” חיוך דק הסתמן על פניו, “אתה בטח לא מצפה לחזור להיות שומר ראשו של מונבז”.
עיניו של מגהר הבהיקו בהבזק רגעי. “מגהר הגרמיר”, האדום. איש לא קרא לו בכינוי מעורר האימה מאז שנכנס אל הכלא. אם קיקרו משתמש בו סימן שהוא מאמין שהוא יכול לשוב ולהיות כזה.
“נו, אז אולי תשתף אותי בתוכניות שלך, ידידי?”
מגהר הצמיד לפיו את פיית הצ’צ’ה הריק בתקווה לזכות בטיפות האחרונות. הוא ידע שבין כמה ממקורבי השלטון מתרקמת תכנית להפלת מונבז, אך לא היה לו מושג איך הדבר עומד להתרחש וכיצד הוא עצמו ייקח בזה חלק.
קיקרו נעמד על רגליו. הוא הביט סביבו. לא הייתה שום סיבה לחשוש שמישהו מצותת להם ואף על פי כן לא מצא לנכון לשתף את האסיר בתוכניות המחייבות קור רוח ונרקמות לאט.
“ביום שבו תשתחרר מפה תחפש אותי”.
“אך אמצא אותך?” הסתייג מגהר מהקול האדנותי, השמור לאלה שבוחשים בדברים החשובים ביותר.
קיקרו בחן אותו בהרהור, “לך אל ההרבאד, הוא יידע איפה אני”.
ההרבאד, התפלא מגהר, הכהן הזורואסטרי הקשיש? מה לו ולחתירה תחת כסאו של מונבז?
ככל שהרהר בזה כן הלך והבין, והרי אין זה מפתיע. בימי מלכותו הקצרים של אריאן עלתה קרנה של הדת הזורואסטרית הקדומה וההרבאד נעשה לאדם החשוב בממלכה. כשמונבז לקח מידיו את השלטון, מעמדו ירד בן לילה. המלך הורה אמנם שלא לפגוע במרכזי הפולחן שאינם יהודיים, אבל האהדה הציבורית להרבאד הלכה ודעכה. העם היושב בחדייב חזר לדבוק ביהדות. סביר להניח שההרבאד יעשה הכול כדי להשיב את מעמדו לכנו.
הוא ליווה את האורח עד שנסגרה מעליו הדלת המסורגת, שמע את צהלות הסוס בשעה שזינק מעליו האיש השמן ודימה אותו דוהר אל האופק. ידו נשלחה מאליה אל בקבוק הצ’צ’ה, אלא שלא נותרה בו אף לא טיפה אחת. הוא זרק אותו בתסכול מבעד לחלון, מקשיב לצלילי התנפצותו.
עכשיו, לאחר שהכרוז ביקר מתחת לתאו הוא יודע שבקרוב יהיה לו צ’צ’ה לבלי סוף וגם בית גדול ומרווח. גם הכבוד ישוב אליו, אבל לשם כך יהיה עליו לעמול למען אלה המחכים בקוצר רוח לנפילתו של המלך מונבז.
הוא לקח נשימה עמוקה לריאותיו ונמלא בחיות שכבר זמן רב לא זרמה בעורקיו.
אי שם, בממלכה, חי האיש התולה בו את תקוותיו. הוא עדיין לא יודע מהי התוכנית שטווים לו ולא ברור לו מיהו העומד בראש הקושרים, אבל ברור לו כשמש שלא יכזיבו.
***
איסי היה רכון מעל מגילות הקלף הכבדות והתקשה להתרכז. הן הכילו פתגמים ודברי חוכמה של יהודי בבל, שנאספו במשך השנים ונרשמו על ידי תלמידיהם בשורות צפופות. פה ושם נמחקו המילים והיה עליו לנחש אותם בעצמו. ואם הוא טועה? ואם לא זו הייתה כוונת החכם או שתלמידו לא הבינו כראוי?
בימים כתיקונם היה נלהב מעומק הסוגיות ההלכתיות, התפלפל בדמיונו עם החכם שרק את שמו הכיר ואתגר את עצמו במציאת פתרון לקושיות הלכתיות סתומות. לא סתם הוא קרוי על שם דודו, הנסיך יוסף. משהו מנשמתו של הצעיר שנפטר בדמי ימיו דבק בו.
אלמלא נפלה אחריות הממלכה על כתפיו הצעירות בשעה שאביו נעדר, היה נוסע לבבל ללמוד תורה בנהרדעא ושם את כל מעייניו בדברי החוכמה משיבת הנפש, אך זה היה בלתי אפשרי.
מהיום שבו נולד נקבע לו עתידו. הוא הבכור והוא יורש העצר, העומד לרשת את כיסאו של אביו בבוא העת, בין אם ירצה בכך ובין אם לאו.
מצפים ממנו לחלוק בין אהבת התורה ובין בקיאות באסטרטגיה ואומנויות לחימה, בין השינון ובין פיתוח יכולת הנהגה, בין החידוד ההלכתי ובין התמקצעות בסיף. עליו להכיר מלבד הארמית ושפת הקודש גם את יתר השפות הזרות, הארמנית היוונית והלטינית. עליו להיות בקיא במדעים כשם שהוא מבין בסוגיות הלכתיות, על אף שאת האחרונות הוא מעדיף יותר.
ואיך לא יצפו ממנו את כל אלה? נסיכי חדייב לכל אורך הדורות הצטיינו בחוכמתם ולאיסי אסור להכזיב.
כשאבא בוחן אותו או מגיע לראות כיצד הוא מתאמן בסייף, הוא נמלא בזיעה וחש בדפיקות הלב. ואם לא יעמוד חלילה בציפיות של אבא? האם יעדיף את קליאו על פניו?
מאז הטקס הממלכתי האחרון הוא מתקשה להתרכז. העובדה שקיימת מחאה כלשהי ומישהו מתריס כלפי אביו המלך, לא נותנת לו מנוח. מישהו צעק דבר מה. לא ייתכן שהמילים היו נבובות וחסרות משמעות, אלא אם כן מתעקשים כולם להסתיר מפניו את האמת.
דברים התרחשו בממלכה הזאת, הרבה שנים לפני שהוא נולד ואיש אינו מדבר אודותיהם.
ברור לו שהסודות לא הוסתרו רק ממנו, גם לאיריני ולקליאו אין כל מושג. האם אמם יודעת דבר מה? אין לדעת, מה שבטוח הוא שטיבם של סודות לצאת החוצה במיוחד כשהם רוחשים רעה.
בתור יורש העצר עליו לקחת אחריות על התנהלותה התקינה של הממלכה. אביו עסוק מדיי מכדי לחוש בתנודות חשאיות המאיימות על הסדר.
אלמלא הוא מי יעשה זאת?
דברי חוכמתו של רבי יהודה בן בתירא, החכם היהודי מניצבין, ניסו לחלחל לתודעתו אבל איסי היה טרוד מהפרטים שנודעו לו הבוקר בשיחתו עם המשרת אַיַאסְטַן. הוא פנה דווקא אליו, הפטפטן והעדיף אותו על פני שאר האורוותנים, ולא בגלל הכישורים שלו לקשור את רתמות הסוס.
“הטקס שעשינו לזכרה של המלכה הלני היה מרשים” אמר איסי לתומו, כשהוא מלטף את רעמת סוסו הטוב.
“בהחלט, אדוני הנסיך, לא האמנתי ממה שראיתי. היו שם כל כך הרבה אנשים ברחבה…”
“אכן כן, חבל שאבא לא נכח באירוע. הוא היה מתרגש לראות עד כמה הנתינים שלו אוהבים אותו… חוץ מהשיכור ההוא…”
“שיכור? טיפש מטופש! הוא הרס לעצמו את חייו במו ידיו” נפל האיש ברשת שטווה לו, “מה יצא לו מזה? עכשיו הוא זרוק בצינוק ולך תדע אם המלך יחון אותו אי פעם…”
“גם אם הוא מתחרט אבא שלי לא ימחול לו” היה איסי נחרץ, “במיוחד לא אחרי שקילל אותו לפני כל כך הרבה אנשים”.
האיש, העסוק באוכף, לא חש שהוא מושך אותו בדברים.
“קילל את אביך, הוד מעלתו?” הביט בו, נרעש, “לא, חלילה, אדוני הנסיך. אם זה היה קורה הראש שלו לא היה נשאר מעליו אפילו לא לרגע אחד”.
“אז מה הוא כן אמר? הוא לא דיבר בגנותו של אבא שלי או בגנות המלכה המנוחה, אתה בטוח?”
“לא, הנסיך איסטיס, ממה שהבנתי הוא הזכיר את שמו של המלך הקודם”.
“המלך הקודם היה מונבז הראשון” התפלא איסי, “למה שמישהו ירצה לקלל אותו?”
לא הרבה ידע עליו, בוודאי שלא הכיר אותו בחייו אבל הבין שהאיש החזק, שעל שמו קרוי אביו ושבחדר המלחמה תלויים כמה וכמה ממגיניו וחרבותיו, היה זורואסטרי. רק אחרי מותו התגיירה אשתו, המלכה הלני, ואימצה את היהדות.
האורוותן נתן באיסי מבט מבולבל ומיד הסיר את עיניו.
“מה, מה לך איאסטן? וכי לא את שמו של מונבז הראשון הזכיר האיש?”
די היה לו בהסבת הראש ובסומק שהציף את לחייו, כדי שיבין שהאיש מתחמק מלהשיב לו.
“אדוני הנסיך, נהיה מאוחר. אם אתה רוצה לצאת לרכיבה לפני החושך כדאי שתעשה את זה עכשיו”.
הוא ניסה לחמוק אל צללי האורווה אבל איסי לא הניח לו.
“איאסטן, עצור” הניח כף יד על כתפו ולפת אותו בכל הכוח. דבר חריג שכזה לא עשה מעולם, להניח יד על כתף של איש פחות ממעמדו, והאיש המופתע אכן עצר והתנשם ממושכות.
“לא הכול, אדוני הנסיך, לא את הכול אפשר להגיד” אגלי זיעה בצבצו מעל מצחו, “יש דברים שעדיף שיישארו מכוסים בתוך המגירה. יותר טוב שהאבק מכסה אותם, ככה אמא שלי הייתה אומרת”.
הנר המונח על שולחנו הולך וכבה. עליו לצוות על אחד המשרתים להוסיף שמן אם רצונו להמשיך וללמוד, אבל איסי מקפל את הקלף השביר בזהירות ומשיבו למקומו כדי לקחת אחר במקומו. אולי סוגיה חדשה תסיח אותו סוף סוף ממחשבותיו?
היה עליו להניח לו, לאורוותן, באותו הרגע, אבל דבר אחד למד לדעת. מישהו ישב על כס השלטון לפני אבא שלו ואת השם שלו אין איש מזכיר. מי היה האיש? מדוע מתעקשים כולם שלא להזכיר את שמו? משום מה לבו אומר לו שהדמות הזאת, הלוטה בערפל, מאיימת באופן כלשהו על מלכותו של אביו.
פטפוט נשים הסיח את דעתו. הן עמדו במסדרון, מאחורי דלת חדרו המוגפת ועל אף שניסה בכל הכוח שלא להקשיב, התקשה שלא לשמוע את הד צעקותיה של איריני.
נראה כי היא שוב מתווכחת עם אחת המשרתות.
“אמרתי לך אלף פעם שאסור לך לגעת באף חפץ מהחפצים שלי! אם אמצא שוב פעם חפץ שלא מונח במקומו אדרוש מהירונימו לפטר אותך” .
דברי האיום שלה מעוררים בו גיחוך. אנינת טעם שכמותה, היא לא מסוגלת לשום שינוי שיחול בסדר המופתי שלה. כל תבלין חדש שהטבחית מוסיפה או תבשיל שהיא לא רגילה אליו, מוציא אותה מדעתה. מסכנה המשרתת, צקצק בלשונו, היא בטח חדשה בעבודתה ולא מודעת לעקרונות הקפדניים של הנסיכה.
לא היה בדעתו להתערב בוויכוח שביניהן, אבל איריני הייתה זו שפתחה את הדלת בסערה. פניה היו אדומות ועיניה ירו גצים. היא הציצה לעברו לרגע וניגשה למזוג לעצמה משקה טאן מרענן, שירגיע את עצביה. מניין ירשה את הטבע הסוער שלה?
הוא חיכה שתירגע, כדי לשתף אותה בשיחתו עם איאסטן.
“נו באמת, איסי, נשמע שאתה רדוף רוחות” שוב היא מזלזלת בו, בקולה המתנשא, “אתה חייב למצוא דרך להתגבר על הדמיונות האלה כי אתה יודע” כחכחה בגרונה, “זה לא בריא למלך להיות נשלט על ידי הפחדים שלו”.
“הגזמת איריני, את לא חושבת שישנה סיבה לדאגה, בשעה שהטקס הממלכתי מופר בצורה בוטה שכזאת?”. דווקא את, רצה לומר, עם הסדרים הקפדניים שלך והבהלה המטופשת מכל שיבוש צריכה להסכים איתי.
“אני חושבת שרוחו של סבא רבה שלנו התעברה בך” המשיכה בעוקצנות וחיוך קל ומגחך נתלה על שפתותיה. הסיפור אודות אותו מלך, מאבות אבותיהם, שיצא מדעתו בגלל פחדים בלתי הגיוניים היה לנושא שיחה בין בני הבית.
מעצבנת שכמותה. מאז ומעולם שנא את האופן שבו היא מקניטה אותו, או מתחמקת מוויכוחים עם טיעון מוחץ ששם את ידה על העליונה. כך נהגה לעשות כשהיו ילדים קטנים. היא תמיד אהבה להצביע על החסרונות והפחדים שלו ולהזכיר אותם שוב ושוב, כדי להוכיח את נחיתותו.
הוא יכול היה ללעוג לה על תכונת הקפדנות שלה ועל האופן שבו היא בודקת שוב ושוב את השמלה שהיא לובשת, לוודא שלא נדבק עליה פירור מארוחת הבוקר. הוא יכול היה לחקות את תגובותיה כשהיא מגלה שהבגדים שלה לא קופלו כראוי או כשמשהו משתבש בסדר יומה, אבל בחר שלא לעשות כן.
אין לדעת, אולי ההקנטות שלה נובעות כולן מקנאה והרי היא היא הגדולה שבין שלושתם. אלמלא אותו חוק מפלה, המתיר להעביר את השלטון רק לצאצא ממין זכר, הייתה איריני יורשת את כס המלכות בבוא העת.
“אני לא הייתי מתרגשת מהדיבורים של הטיפש הזה, איאסטן. אף אחד לא שמע באמת מה צעק השיכור ההוא בכנס, כולם משערים דברים מדמיונם”.
איסי בלע את רוקו ולא אמר דבר. מה הטעם? איאסטן יודע משהו, ללא ספק, אבל חוץ ממנו את אף אחד אחר זה לא מעניין. איריני לא רוצה לדעת וסודות העבר מעניינים אותה כמו קליפת השום, על אחת כמה וכמה אם בכוחם לאיים על יציבות החיים שהיא כל כך זקוקה לה, אבל הוא לא מוכן להחריש.
הוא יעשה הכול כדי לפזר את מסך הערפל, במיוחד כשאבא איננו כאן וצל כלשהו מהעבר מסכן את שלומה של הממלכה.
