מהרגע שאיתן קיבל צו 8 הוא לא היסס לרגע. הוא עלה על מדי המילואים שלו, נפרד מאישתו ושלושת ילדיו ויצא להתייצב בלישכה כדי לקבל את הציוד והנשק אבל עכשיו, אחרי חודשים ארוכים של לחימה, כשהוא מהלך בין רחובות עזה החרבים, מתעוררת בתוכו תחושה עמומה.
רק לפני שעה קלה הם סיימו להכין את המגנן ועתה הם מהלכים כציידים, תרים אחרי תנועה חשודה, יודעים שחייהם נתונים כחוט השערה בין הפטיש לסדן, בין חיים והמוות והכל יוכרע במי יפתיע את מי, הם או האויב המגיח מפירים בלתי נראים.
אחרי חודשים של לחימה ממושכת הוא משופשף יותר, מאופק ונטול רגשות, והלא ראה את המוות לנגד עיניו, לא פעם ולא פעמיים. ידיו חבקו לא פעם חבר מחרחר למוות, חוש הריח שלו נעשה קלוש לנוכח צחנת הגופות ושמיעתו ירודה מקולות הפיצוץ והירי.
עם זאת, משהו התנפץ בתוכו בחודשים האחרונים ובכל יום שעובר הולכת ותופחת העמימות. לפני 19 שנה הגיע כאן בפעם הראשונה, כחייל סדיר שגוייס כדי לממש את תוכנית העקירה. בלבו האמין שה”התנתקות” נכונה והשתתף בלב שלם בפינוי היהודים מביתם, אלא שמשהו נסדק בתוכו במהלך השנים. בהתחלה נורו פצמ”רים ורקטות לישובי הדרום, אח”כ הוא גויס שוב ושוב והשתתף בכל אחד מהמבצעים. לנגד עיניו התחזק אויב מחושל שתאבונו הלך וגדל עד שהגיע טבח השביעי באוקטובר והוכיח לכולם איזו מפלצת אורבת להם מעבר לגדר הגבול.
בערב הם מוזמנים לשבת לסעודה משותפת עם חברי פלוגה אחרת שתפסו את אותה הגזרה. גם הם מילואימניקים ותיקים כמותם, אפילו שהם חובשי כיפה ברובם. עד לפני חצי שנה הם היו מהצד השני של המתרס, תומכי הרפורמה בניגוד אליו, אחד מוותיקי המחאה קפלן אבל עכשיו, לאחר מתקפת הפתע, המחלוקת מתגמדת ועל השולחן המשותף מריצים בעיקר בדיחות וחוויות משותפות.
תווי פניו של אחד הנוכחים מציקים לו, כאילו הם מפעילים גלגלי זיכרון חלודים מבלי שישלף בדל הזיכרון. האיש מציג את עצמו בשם אליהו, תושב אלקנה. מנין הוא מוכר לו? איתן מתאמץ להיזכר. לרגע אחד הוא מתפתה לשאול אותו אם גם אותו הוא מזהה אבל מניח לזה. סך הכול מה לו ולדוס המתגורר באחת ההתנחלויות? במלחמה הזאת הם אחים לנשק אבל רק לרגע קט, כאשר ישובו אל השגרה יחזרו לעמוד משני צדי המתרס.
פרטי הערב הזה נשכחים מהר מאד מזיכרונו. הוא שב ומסתער על מבנים חרבים שהפכו למאורות מקלט למחבלים, תר אחרי סימנים המעידים כי המבנה ממולכד ונאנק בשקט מכאבי הגב שמסבה לו סחיבת המשקל הכבד.
אחרי עזה הוא נשלח אל חאן יונס ושוב הוא נפגש עם הלוחמים האחרים, ביניהם אליהו ההוא, אלא שהפעם הקרב קשוח יותר ומחבלים צצים מהפירים ללא הרף, כמו עכברים.
הצוות של אליהו שועט אל עבר אחד המאחזים כאשר פיצוץ אדיר נשמע. הם עלו על מטען. הלב רועד כעלה נידף. האינסטינקט הראשוני הוא למצוא מחסה אבל איתן לא יכול להשאיר חברים פצועים לבדם. הוא ניגש וחופן בין השברים, מגשש בעקבות זעקות הכאב עד שהוא מזהה את פניו של אליהו. מי שלא יהיה ועל אף דעותיו הפוליטיות הוא מוכרח להצילו.
איתן נזהר מלגעת בו, אבל מסלק את השברים, משקה אותו במים ומדבר אליו ללא הרף כדי שלא יאבד את הכרתו עד שיגיע הסיוע הרפואי.
“מניין אני מכיר אותך?” הוא שואל אותו, כמעט צועק, “איך זה שאתה מוכר לי כל כך? מעולם לא הייתי בהתנחלויות…”
“נולדתי כאן, בין החולות האלה של גוש קטיף” ממלמל האיש במאמץ רב, “אם אשאר בחיים אני חוזר לפה, לשדה הקרב, עד שחבל הארץ יחזור לידינו”.
“גוש קטיף?” מאדים איתן ומסב את עיניו. “אל תגיד לי שהיית אחד הנערים שהתבצרו על הגג”.
הימים היו ימי העקירה. אחד הנערים המתבצרים אחז בעיקשות את שולי הגג ושמט את עצמו מטה, באופן כזה שלא ניתן יהיה להוריד אותו מבלי שיתרסק. איתן היה חסר מצפון, על אף שרוב התושבים התפנו ברצון הוא אומן היטב לקראת סיטואציות כאלה ולבו רחש שנאה. שוב ושוב ניסה לרופף את אחיזת האצבעות החזקה, עד שכוחותיו של הנער לא עמדו לו. למזלו הוא התגלגל ארצה מבלי לשבור אף איבר. איתן לא התעניין בגורלו ודחק את המראה מזיכרונו אבל המבט המאשים נצרב בנפשו ועכשיו הוא צף, כמאליו, מפניו של האיש המגודל והפצוע.
“כן זה היית אתה” הוא מבין לפתע, “ואני הולך להציל אותך. אתה חייב לחיות אליהו. תזכור איזה חתול גמיש היית, התרסקת על הארץ מבלי לשבור שוב איבר. גם עכשיו אתה תחיה. אתה שומע אותי? אתה חייב לחיות”.
שבועיים לאחר מכן, כשהוא יוצא שוב לחופשה קצרה, הוא שולח הודעה לאישתו שעליו להתעכב. נכון, בני משפחתו מחכים לו בקוצר רוח, אבל יש לו משימה חשובה יותר, עליו להגיע לאיכילוב בהקדם כדי לאתר את הפצוע אליהו שוורץ. הלב מנסה להניא אותו – למה אתה נוסע לשם? מי אמר שהוא נשאר בחיים? אף על פי כן הוא נוסע. הוא מוכרח לפגוש אותו כדי להתנצל על מעשה שנעשה לפני 19 שנה, על חוסר רגישות שכמעט והביא למותו, על התנתקות מיותרת שהביאה עלינו את המלחמה הנוראה מכל. האם יסלח לו?