מראה ענן האבק שנצפה באופק, מעל בקעת הורקניה, היה מקומם ומעורר אימה, אבל אולי זה לא היה קיים אלא בדמיונו.
לפני שעה קלה הגיע מנשה דמיטריוס, מתנשף וסמוק כולו, קשר את הסוס ומיהר אל האולם כדי להודיע שהורדוס מתקרב ועמו צבא רב. איש לא שאל שאלות, ברור היה לכולם מהי מגמתו של האיש. התבצרותה הממושכת של אלכסנדרה, החשמונאית האחרונה שנותרה מהמשפחה האצילית, הוציאה אותו מכליו. עתה גמר אומר לשים קץ לדבר, אחת ולתמיד.
מדוע דווקא עכשיו ולא מיד לאחר שאנטיגונוס, המלך האחרון הוצא להורג? תהה יהודה, בינו לבין עצמו. מדוע עכשיו ולא מיד לאחר נישואיו למרים והתבוססותו בירושלים? אין לדעת. רק לבורא עולם פתרונים.
יהודה חש כיצד בשרו נעשה מחוספס, איבריו מתוחים כקפיץ והנשימה נעשית שטחית וקצובה, כאילו ריאותיו מתקשות מלהכניס אוויר עד למלואן. תחושה איומה כזאת, היוצרת כיווץ עמוק בקרקעית הבטן עד לכדי כאב חד ומפלח, הזכיר לו ימים רחוקים שרצה בכל מאודו לשכוח.
הוא עקב במבטו אחר דמיטריוס שמיהר אל אגן המים כדי לשטוף את פניו ועל אף שלגם מים באריכות לא נרגע. הוא נמנע מלספר על המראות שנגלו לו על אף ההפצרות החוזרות ונישנות של סובביו ודרש להיפגש בדחיפות עם הנסיכה. לאחר מכן הם הסתגרו בחדרה האפלולי למשך דקות ארוכות שנדמו כמו נצח.
אלכסנדרה, אצילית וזקופת קומה על אף הקמטים שנזרעו זה מכבר בפניה וחוטי הכסף שנשזרו בשיערה עוד בגיל צעיר, הייתה נחושה לכנס את כולם לישיבת חירום. מספרים שבצעירותה היא נחטפה על ידי פיליפיון, בנו של תלמי, מושל כלקיס ונישאה לו בעל כורחה. בשן ועין היא הוציאה את עצמה מידיו וחזרה לארץ יהודה אלא שהיא מצאה אותה שסועה, מדממת וקרועה בין שני השליטים שחמדו אותה – הורדוס מצד אחד, חביבו של הקיסר הרומי ואחיה, יורשה החוקי של הממלכה.
“הגענו לשעת האמת, מכובדיי, הרגע שממנו חששנו כל העת”.
היא הייתה נמוכה, עורה בגוון הזית, עיניה כהות וצלולות וכתפיה זקורות בגאווה של בת מלכים. גלימתה הייתה אמנם מאובקת מרוחות המדבר אבל הטוניקה הייתה איכותית ומעליה תלוייה סיכה הנושאת את סמל בית חשמונאי. היא סקרה את פניהם של לוחמיה, שש מאות אנשי חיל שתמכו באנטיגונוס בשעתו והצליחו לחמוק מדין המוות שהורדוס התווה להם ולהתבצר איתה בנקודת השליטה החשמונאית האחרונה, כאן בהורקניה.
“אני יכולה לנחש מהן המחשבות שמתרוצצות בראשו של כל אחד מכם”. היא עברה ביניהם, מפלחת אותם במבטה עד כי כמה מהם הוכרחו להרכין ראש. צעדיה השלווים עמדו בניגוד גמור לדברים הנוקבים. האם רגשותיה סוערים? גם אם כן, היא הצליחה להסוות זאת היטב.
“ציירנו לעצמנו את הרגע הזה פעמים אינספור, הרגע שבו כוחותיו של הנבל יפלשו הנה ולצערי הרב אינני יכולה להשלות אתכם שנצליח להחזיק מעמד”.
האולם הגדול שאכלס עשרות אנשים נעשה דחוס ומחניק לפתע.
יהודה השתנק בשנית. האוויר, הכלוא בריאותיו, מיאן להשתחרר ועיניו חיפשו, כמו חיה לכודה, את דמותו נוסכת הביטחון של זבדיה. רק כאשר זיהה אותו, עומד בירכתי דבוקת האנשים הדחוסה, מצא האוויר את דרכו החוצה.
“עמדתם לצדי למשך שש שנים, רחוקים מבני המשפחה, מהישוב, מהאהובה ומהילדים. וכל זה רק מתוך נאמנות לשליטיה האמיתיים של הארץ הזו” חיוך רך השתרבב עתה על שפתיה, “אני אסירת תודה על כך. אבל עכשיו, בשעת אמת” הרצינו שוב פניה, “אינני יכולה לדרוש מכם להישאר ולקפח את חייכם הצעירים”.
מישהו ניסה להתפרץ ולהגיד משהו אבל הנסיכה היסתה אותו.
“אני יודעת, ליסיאס, אני יודעת שאתה תהיה מוכן למסור את נפשך כדי להגן על הגבירה שלך אבל אינך יכול לדבר בשם כולם”.
היא זקפה שוב את עיניה ובחנה את העומדים מולה בקור רוח, מתעכבת על פניהם החיוורות אחד לאחד.
“מי שחס על חייו יכול עדיין לברוח. ומוטב שיעשה זאת כמה שיותר מהר כיוון שהאויבים שלנו כבר בדרך להורקניה”.
המולה פרצה בין רגע. קולות, צעקות, מלמולים שהתערבבו זה בזה עד כי היה צורך להסות אותם.
“אני מציע” הרים ליסיאס את קולו כדי להתגבר על הרעש, “שמי שרוצה להישאר בחיים יצא מהחדר כבר עכשיו. אף אחד לא יקפיד עליו ואם ימהר לעזוב יצליח לצאת בביטחה”.
איש לא זע, באופן מפתיע. עשרות זוגות עיניים התרוצצו בחשאי, כמתוך סקרנות, מי יהיה זה שיענה להצעה אבל אף אחד מהם לא העז לעשות את הצעד הראשון.
יהודה חיפש את עיניו של זבדיה. רק הוא, בין כל הנוכחים בחדר, מסוגל לזהות את החרדה שלופתת אותו. לו עמד לצדו היה לוחש באוזנו מילים מנחמות. זבדיה היה האיש שאסף אותו מארבל אחרי הפורענות, נמלט איתו אל ההרים, חלק איתו פת לחם ולימד אותו את כל מה שהוא יודע – צורתה של אות, עקבות שועלים וכיצד לדרוך את הקשת ולבתר את פגר הצבי השחוט.
“אל תרגישו שלא בנוח לקום וללכת” התחייכה שוב הנסיכה ובחיוכה נדמה כי היא מרוצה מבחירתם של אנשיה שלא לעזוב, “מי שבוחר להישאר כאן איתנו בחדר צריך לקחת בחשבון שייתכן והיום יהיה יומו האחרון עלי אדמות”.
דבריה לא נאמרו על מנת להרתיע. היא הייתה מעשית וידעה היטב מה עומד לפניה. רעד בלתי נשלט עבר בבשרו של יהודה באותו הרגע. לפני זמן לא רב מלאו לו שש עשרה שנים. הוא היה תאב לחיים. האם רק הוא חרד לחייו או שתחושה מעין זו מסמרת את בשרו של כל אחד מהנוכחים? הוא סקר אותם במבט מסוקרן אבל למעט כמה צעירים שהשפילו את הראש נדמה היה כי איש מהם אינו נרתע מן המוות. הם גיבורים כמו אבא ורק אני לא כזה, חלפה מחשבה מקניטה בתוכו, צובטת, ועוררה בו חוסר נוחות. לו היה רואה אותי עכשיו, מוג לב שכמוני, היה מתבייש בי…
“אני מבינה שמי שעומד כאן רוצה להישאר אבל אני בטוחה שלא כולם שלמים עם ההחלטה. יש לכם עדיין זמן להתחרט. מי שרוצה להגן על המצודה מוזמן לצאת עכשיו להתחמש. ליסיאס יכוון אתכם היכן להתמקם”.
היא ידעה שהגאווה היא זו שמניעה אותם להישאר וקיוותה בסתר ליבה שהמהססים יוכלו למלט את עצמם, אחרי שכולם יתפזרו ולחמוק באין רואים.
שוב נוצרה המולה והלוחמים, דרוכים כקפיץ, נכונים היו למהר לאגף הנשק על מנת להתחמש אבל אלכסנדרה חשה צורך לומר עוד מילים נוספות.
“זהו כנראה המפגש האחרון שלנו ביחד. אין לדעת מה יעלה בסופו של הקרב הזה ומי מאיתנו ישרוד” שפתיה רטטו והרגש נשמע היטב בקולה, “אני רוצה שוב להודות לכל אחד ואחד מכם, בני יהודה אצילי הנפש ולהודות לכם בשם אבא שלי אריסטובולוס, מנוחתו עדן. ובשם אחי, אנטיגונוס. לו היה כאן היה עובר ביניכם ולוחץ את ידו של כל אחד ואחד. מסירות הנפש שלכם למען הממלכה החשמונאית איננה מובנת מאליו ובעולם הנצח, אני בטוחה בכך, תזכו בכבוד של מלכים”.
שוב חלפה הצמרמורת בבשרו אבל עתה עמד לידו זבדיה שהניח כף יד על שכמו. די היה במגע הזה כדי לנסוך בו ביטחון.
אם זבדיה בוחר להישאר הוא כנראה יודע מה הוא עושה.
יהודה בחן את לוחמים שמיהרו לעזוב את החדר בזה אחר זה וסובב את פניו שוב אל זבדיה, אובד עצות, אבל בטרם עלה בידו לומר משהו שמע את קולה של אלכסנדרה שנעמדה בסמוך אליו.
“עליך לצאת מכאן בהקדם ולהציל את הנער” דרשה מהזקן, “בטרם יגיע הנבל עם הבריונים הרומיים שלו” האופן שבו עיקמה את פניה העיד על סלידתה מהאיש, אדומי ממעמד נחות במוצאו, שתפס את השלטון על יהודה בכוח הזרוע תוך שהוא מנשל את השושלת החשמונאית המפוארת והחוקית. הוא הצליח להערים על הקיסר ולקבל ממנו גושפנקא להיות למלך יהודה תוך שהוא טובח ומסלק את כל מי שהתנגד לו.
יהודה הנער היה בעצמו קורבן להתעמרותו של האיש. אביו, חזקיה, היה אחד מראשי המורדים שנרצח באכזריות עוד כשהיה הורדוס מושל מחוז הגליל. כשזבדיה היה מספר עליו, היה מתאר לוחם שעשוי ללא חת, בעל עיניים יוקדות הצורבות כל אדם העומד בפניו ואינו מניח לו להסתיר מפניו את האמת. הוא לא היה אדם שצועק, שמנופף בחרב כדי להרשים. הוא רק היה מביט בך ונותן לך להבין לבד מה עליך לעשות.
“גבירתי, אינני מוכן להפקיר אותך לגורלך” ביקש זבדיה לומר, “לא אוכל לקום ולהסתלק בשעה נוראה כזו, כשאויביך צרים על המצודה. הייתי נאמן לאחיך אנטיגונוס עד ליומו האחרון ועתה, בי נשבעתי, אהיה נאמן לך עד נשמתי האחרונה…”
“לא” התעקשה אלכסנדרה ונתנה ביהודה מבט ארוך ונוקב. היו רגעים בשנה האחרונה, מאז שהביא אותו זבדיה למצודה, שבהם הוא חש שהיא מרעיפה עליו רגשות אימהיים. הוא היה הנער הצעיר ביותר בין המתבצרים ולא היו לה מעולם ילדים משלה. גם הוא עצמו יצא נשכר מזה. זבדיה לקח אותו מבית אמו בגיל צעיר, זמן קצר אחרי הפורענות, ודמותה של דבורה הנקרעת בתוכה בין הרצון שיילך, ויציל את עצמו מפני אלה שעלולים לבקש את נפשו ובין הצורך האימהי שיישאר לצדה, המשיך ללוות אותו ימים רבים.
“עליכם להישאר בחיים, זבדיה ויהודה, ולו כדי להמשיך את המרד, ללכד סביבכם לוחמים חדשים, דור חדש שמוכן למסור את הנפש למען עמו. סיכויינו כאן, במצודה, קלושים” היא השתהתה לרגע, מנסה להתגבר על סערת הרוח שהציפה אותה לפתע אבל הקול הרועד הסגיר את פחדיה היטב. “אבל אתה, זבדיה, יכול להמשיך ולשאת איתך את בשורת המרד. וביחד איתך בנו של המורד הגלילי. וכי ישנו גיבור הראוי מכם לחזק את התנגדות העם ולקומם אותו כנגד העריץ?”.
“אני כבר זקן, גבירתי רבת המעלה…”
“אתה הוא הדמות הממשית היחידה בחייו של הנער” קטעה אותו בנחרצות. “אתה הוא אביו המאמץ, המורה הרוחני, המדריך, הרב והמשפיע”.
“מדוע שלא תשלחי איתו עם אחד הצעירים?” נדמה היה כי בזוויות עיניו של זבדיה הצטברה לחלוחית. הוא היה אדם קשוח, גס במידת מה שמתקשה להביע את רגשותיו. בחשיבתו ובמניעיו פעל מאז ומעולם בקור רוח ועם זאת, בשעה גורלית כזאת נחשפו רגשותיו המודחקים – הדאגה לגורלם של הצעירים שהסתופפו להגנת הנסיכה, החשש מפני גדיעת חיים צעירים בידי עריץ אכזרי ונטול רסן.
יהודה רצה לומר משהו והתאמץ בכל מאודו להתאפק. זבדיה היה אכן כל עולמו. זה הוא שהגיח מאי שם, אחרי השריפה וההרס שכילו את הכפר ארבל, שלף אותו מביתו המפוייח, מהעוני המחפיר, מהאנשים חסרי האונים שעטפו אותו ונתן לו משמעות. הוא העדיף להישאר עם זבדיה ולמות ביחד איתו מאשר להסתלק עם איש שהוא אינו מכיר.
נראה היה כי אלכסנדרה קראה את מחשבותיו, כיוון שהיא מיהרה לומר שהיא משחררת אותו, את זבדיה, מתפקיד המושיע אציל הנפש שיישאר ליפול בידי הורדוס וחבר מרעיו.
“לכו כבר עכשיו” דחקה בו, “קחו לכם שניים מהסוסים המשובחים שנותרו לנו והסתלקו מבלי שבריוני הורדוס יעלו על עקביכם”.
זבדיה הביט ביהודה ומבטו מרוכז. קשה היה להבין דרך המבט הזה האם הוא מאוכזב מהעובדה שקשר את גורלו בגורל הנער ובגינו מחויב לברוח כמו ארנבת נפחדת שמצילה את נפשה או שהוא שמח על שקיבל בזכותו מתת חיים.
רק מאוחר יותר, שעה שדהרו בין וודיות מסולעות ובין צלעי הרים נישאים ועצרו לרגע כדי לנוח, התוודה זבדיה על מורת רוחו.
“לא נותרו לי הרבה שנים. אני כלי ישן ודלוח שאבד עליו הכלח”.
זה לא היה זבדיה שיהודה הכיר, הבטוח בעצמו, המלא ביטחון, הנושא איתו פתרונות ושולף תשובה חכמה לכל שאלה. השנה האחרונה שעשו במצודת הורקניה, אחרי שנים אחדות של נדודים בין מערות הגליל בתנאי מזג אוויר קשים, עשתה את שלה והזקינה אותו כהרף עין.
“היה עדיף שמישהו צעיר יותר ייקח אותך” חזר ואמר, “לא הייתי צריך לוותר לה, לאלכסנדרה. היא עקשנית בדיוק כמו אחיה ושאר הצאצאים, נושאי הדם המלכותי” הוא נשך את שפתיו והשתתק, כאילו הוא חושב על משהו.
יהודה ניסה להתחקות אחרי מחשבותיו. “אתה חושב שיירצחו אותה?”
“אין לי ספק בזה” מיהר זבדיה להשיב. “הורדוס לא היה זה שהוציא להורג את המלך האחרון אבל הוא היה אחראי לכך, ללא צל של ספק”.
הוא הביט ביהודה, המחמיץ את פניו וחש צורך להוסיף: “אם יש דבר אחד שאינני מצר עליו הוא שנחסך ממך לראות את הקרב”.
“אתה בטוח בכלל שיהיה קרב?” יהודה רצה להאמין, איכשהו, שהורדוס באיזו אצילות מפתיעה ואולי מתוקף העובדה שהוא נשוי למרים – אחייניתה של אלכסנדרה – יחוס על חייה של הנסיכה המרדנית. ומי יודע, אולי אם חייה יינצלו גם את שאר המתבצרים יחון וייתן להם את חייהם כשלל.
“האמת שאני לא יודע מה גרוע יותר” השיב זבדיה, מהורהר, “למות כשאתה בן חורין או למות כעבד זקן, אחרי שעבדת בפרך וריצית את העריץ למשך יתרת ימי חייך”.
“אני הייתי מעדיף להיות לעבד. עבד תמיד יכול לברוח”.
חיוך מגחך צף על פניו של זבדיה.
“לא, נערי, עדיף להישאר בן חורין גם אם נחלתך היא מלכות השמים”.
יהודה סקר את סביבותיו ובהה באיזו נקודה נעלמת באופק. השמש שקעה זה מכבר והאור הקלוש הלך ודהה.
להיכן הם ממשיכים עכשיו? כיצד יימלטו מפני ציפורניו של העריץ והאם חייהם ייראו עכשיו כשם שנראו בטרם הגיעו להורקניה – חיי הישרדות מלווים ברעב, נדודים אינסופיים ובחוסר נוחות? הוא נשך את שפתיו והתקשה מלעצור את עצמו לבקש את המשאלה היחידה שהייתה בלבו באותה העת.
זבדיה הביט בו והתחייך בשנית. החיוך הזה, ספק לעגני ספק חומל ומזדהה. אין לדעת.
“לא, ילד, לא נרכב עכשיו עד לבית אמך שבארבל אבל אם ירצו משמים יהיה לך עוד הלילה קורת גג ומיטה נוחה לישון בה”.