פורסם ב- כתיבת תגובה

על קוצו של יוד

א. סובלת מתת פעילות התריס כבר 17 שנה ללא תרופות. אחרי החמרה במצבה הוחלט שתצרוך יוד לוגול במינון של 8 טיפות ביום (התחילה מ-2 ועלתה בהדרגה). בהתחלה הייתה ריאקציה של מערכת העיכול – שלשולים וחוסר נוחות בבטן שעברה אחרי שבוע. מצבה השתפר פלאים תוך כמה שבועות: מצב רוח טוב יותר, אנרגיה, מטבוליזם מעולה והשינה השתפרה.

נ. פנתה אליי עם מערכת חיסונית חלשה וירידה בתפקוד הבלוטה. לאחר שימוש של 3 חודשים ביוד לוגול היא דיווחה על שיפור משמעותי.

אז מה זה היוד הזה? נתחיל עם כמה עובדות שלא ידעתם:

* עד לפני 100 שנים השתמשו ביוד טבעי (או בצורת טינקטורה או תמיסת לוגול) לטיפול במגוון בעיות של בלוטת התריס, כולל גויטר.

* פעם היה לנו יוד בשפע במי השתייה, כיום הוא כבר לא בנמצא בגלל התפלת המים.

* הלחם התעשייתי שאנחנו אוכלים עשיר במינרל שנקרא ברומין המפריע לספיגת היוד.

* מדינת ישראל לא אימצה את המלצת הארגון העולמי ואצלנו אין תיסוף יוד לאוכל, מה שאומר שכולנו בחוסר.

אם הוא כל כך שנוי במחלוקת למה צריכים אותו?

* היוד מונע בעיות התפתחות אצל עוברים ותינוקות, חיוני ביותר לאישה ההרה להתפתחות הריון בריא.

* כמות סבירה של יוד בגוף מונעת מחלות קשות כמו הסרטן.

* הגנה מקסימלית על בלוטת התריס, מניעת חוסר איזון וחולשה.

* מניעת תסמינים שונים כגון עייפות יתר, נשירת שיער, האטה בקצב חילוף החומרים.

* נהדר לאישה: היוד מונע חוסר איזון הורמונלי ואובדן פוריות.

* פעילות חיסונית תקינה, הפעלת אינזימים בתאי הדם הלבנים הפועלים על נטרול חיידקים.

* בעיות גדילה, זיכרון ולמידה והפרעות התנהגותיות נמנעות כשיש מספיק יוד.

נשמע נפלא, אז איך אפשר להשיג אותו?

* במזון עשיר בדגי ים ואצות יש יוד בשפע (והעובדה היא שנשים יפניות לא סובלות מציסטות וגידולים סרטניים).

* תוספי מזון: תמצית הלוגול (הקרויה ע”ש פרופסור לוגול שפיתח אותה) מכילה שני מינרלים, יודין ויוד אשלגני. בשימוש בתרכובת היחודית הזאת אין תופעות לוואי, הצריכה היא מודרגת – החל מטיפה ביום אותה מעלים בהדרגה (כל שבוע יש להוסיף טיפה) עד המינון המומלץ בין 4-8 טיפות ליום. ניתן להשיג אותה אצלנו בעוצמה של 5% או 2%, בכמות של 10 מ”ל או 50 מ”ל.

על פי המלצת מקימי פרויקט היוד אין לקחת יוד במינון גבוה ללא לקיחת התוספים הנלווים במקביל, ובמיוחד סלניום. תיסוף יוד כאשר יש רמה נמוכה מידי של סלניום בגוף יכול לגרום לנזקים בבלוטת התריס.מעבר לכך, במקרים של בעיה ידועה בבלוטת התריס, ובמיוחד דלקת על רקע אוטואימוני (כגון השימוטו או גרייבס) כאשר הגוף פיתח נוגדנים לבלוטה, אזי כיוון שהיוד גורם לבלוטת התריס לעבוד טוב יותר, תיסוף יוד עלול “להוסיף שמן למדורה” ולגרום לגוף ליצר יותר נוגדנים לבלוטה. במקרה כזה האסטרטגיה היא קודם כל להוריד את רמת הנוגדנים לטווח התקין על ידי תזונה נכונה עם דגשים מיוחדים למצב, אורח חיים בריא ותיסוף סלניום בלבד, ללא יוד, למשך כמה שבועות. לאחר שהנוגדנים יורדים לרמה תקינה אפשר להתחיל לתסף יוד בזהירות ובמינון נמוך ולבדוק שאין עליה מחודשת של הנוגדנים. כאמור, הסלניום נחוץ לייצור תקין של הורמוני התריס ולמניעה והפחתה של נוגדנים לבלוטה, במקרה של מחלות אוטואימוניות שקשורות לבלוטת התריס (השימוטו וגרייבס). המינון המומלץ הוא 200-400 מיקרוגרם ביום. עדיף לקנות סלניום שמצוין עליו בפירוש שהוא ללא שמרים. הסלניום צריך להיות מסוג סלנומתיונין. סלניום במינון גבוה יכול לגרום לתופעות לוואי, לכן אין לצרוך תוסף סלניום במינון העולה על 400 מק”ג ביום.

בנוסף לסלניום, אלו שאר התוספים המומלצים ללקיחה במהלך תיסוף היוד:

מגנזיום: המגנזיום חשוב לפעילות תקינה של מאות אנזימים בגוף, ולכן חשוב לספק אותו בכמות מספקת בזמן תהליך העמסת היוד על מנת שהתהליך יצליח. המינון המומלץ הוא 400 מ”ג ביום.

B2 ו B3:ויטמינים אלו יעילים במיוחד כאשר המטופל מרגיש עייפות, כיוון שהם עוזר לייצר אנרגיה בתאים. בנוסף, הם מומלצים כאשר יש בעיה אוטואימונית בבלוטת התריס. חברת Optimox שמיצרת את טבליות היוד, מיצרת גם תוסף שנקרא ATP CoFactors שמכיל את שני הויטמינים הללו במינון הנדרש. המינון המומלץ הוא 1-2 טבליות כאלו ביום.

ויטמין C:ויטמין C עוזר להקל על תהליך הדיטוקסיפיקציה (טיהור הרעלים ותופעות הלוואי הנלוות), וגם עוזר לקליטה יותר טובה של יוד בגוף. המינון המומלץ הוא 2000-5000 מיליגרם ביום. כאשר לוקחים ויטמין C חומצי הוא עלול לגרום לשלשול במינונים גבוהים. מומלץ לפזר את נטילתו על פני כל היום, ואם הוא גורם לשלשול אז להוריד מינון. ויטמין C לא חומצי אינו גורם לשלשול. אם לוקחים יוד בטיפות, צריך להרחיק את נטילת היוד מנטילת הויטמין C. אם היוד נלקח בכדורים, אין צורך להרחיקו מהויטמין C.

מלח לא מעובד (אטלנטי\ הימלאיה\ קלטי):המלח תומך בבלוטת האדרנל, שכידוע קשורה בקשר הדוק לבלוטת התריס, וגם נקשר לברום וגורם לו לצאת החוצה מהגוף. המינון הוא חצי כפית של מלח לא מעובד מומס בכוס מים פעם ביום.

על פי המלצת מקימי פרויקט היוד יש לקחת את התוספים הנלווים ללא היוד במשך כשבועיים ורק אז להוסיף את היוד. ההוספה נעשית בהדרגה עד הגעה ל50 מ” ג ביום. תיסוף היוד לוקח בממוצע כחצי שנה עד שמגיעים לרמת יוד מספקת בגוף. לאחר מכן אפשר להזמין בדיקה מחו”ל שבודקת את רמת היוד בגוף ולהוריד מינון על פי התוצאות , או על פי הרגשה אישית ופתרון הבעיות הבריאותיות שלשמן התכנסנו.

תופעות לוואי בעת תיסוף יוד

כפי שהסברתי למעלה, תיסוף יוד “דוחף החוצה” מהרקמות את הברום והפלואור, וגם מתכות כבדות. לכן כחלק מתהליך התיסוף עלולות להיות תופעות לוואי.תופעות הניקוי עלולות להתבטא בכאבי ראש, עייפות, ערפול מוחי, אקנה, שלשול, פריחה, דכאון, אי שקט, פה יבש, טעם מתכתי ועוד.ישנן שתי דרכים עיקריות להתמודד עם תופעות ניקוי, הראשונה היא הפסקה של 48 שעות בתיסוף יוד, תוך כדי המשך לקיחת התוספים הנלווים. ההפסקה בתיסוף היוד תעצור את יציאת הרעלים החוצה מהרקמות, ותיתן לגוף אפשרות לפנות בנחת את כל הרעלים שהשתחררו בינתיים.האפשרות השנייה היא העמסת מלח. פרוטוקול העמסת מלח מבוסס על כך שהכלור במלח מסייע להוציא את הברום מהגוף. על פי הפרוטוקול יש לשתות חצי כוס מים חמימים עם חצי כפית מלח לא מעובד (אטלנטי\הימלאיה\קלטי) מומס בתוכם, ומיד אח”כ לשתות עוד כוס וחצי של מים. יש לחזור על פעולה זו כל חצי שעה עד 45 דקות עד שמתחילים לתת שתן בכמויות גדולות. השתן אמור להוציא הרבה ברום מהגוף, ולכן להקל על תסמיני ניקוי הרעלי.

פורסם ב- כתיבת תגובה

על ויטמין סי וסגולותיו

רוני חלה בקורונה בגל הראשון. אין לו תיאבון והוא סובל מחולשה נוראית, כאבי שרירים וחוסר תיאבון. בדיקת מאגרי ויטמין סי בבית חולים “תל השומר” מראה על צניחה חמורה. הגוף אכן השתמש בכל המאגרים. אחרי לקיחה יומיומית של ויטמין סי ליפוזומלי הוא הולך ומתאושש ללא תופעות לוואי של פוסט-קורונה.

קצרה היריעה מלספר על חשיבות בויטמין הזה.

חוסר ממנו עלול לחזק מחלות ולזרז תהליכים דלקתיים. צפדינה, מחלת חניכיים קשה, נגרמה כתוצאה מחוסר אכילת פירות וירקות לתקופה ממושכת. כאשר חלו ממנה הימאים מהצי הבריטי במאה ה-16 גילו על קיומו של הויטמין החשוב.

זהו ויטמין שחלק מבעלי החיים יכולים לייצר עבור עצמם אבל אנחנו, בני האדם לא יכולים לייצר אלא רק לצרוך ממקור חיצוני.

ברגע שהגוף נאבק עם מחלה – דלקתית או ויראלית – מאגרי הויטמין סי יורדים פלאים. הגוף משתמש בכל מה שיש לו. אם נוסיף לו ויטמין סי נזרז את תהליך הריפוי. באופן הזה טיפלו בעבר במחלת הפוליו, דלקת ריאות קשה וכך נוהגים גם בימינו, בעת התפרצות הקורונה.

ניתן לצרוך ויטמין סי באמצעות כמוסות המכילות חומצה אסקרובית (ממקור מינרלי או צמחי) או להכין נוזל ליפוזומלי. היתרון של האחרון טמון בכך שהמולקולות של הויטמין נעשות מסיסות בשמן וחודרות בקלות רבה יותר לפנים התא. דופן התא לא מאפשר במצב רגיל לחומצה האסקרובית להכנס.

ניתן להכין ויטמין סי ליפוזומלי באופן ביתי באופן הקל ביותר:

* להשרות ברבע ליטר מים מזוקקים 1 כף של חומצה אסקרובית ו-3 כפות לציטין צמחי (להשיג בחומרי מעבדה או חנויות טבע. אפשר גם באיביי).

* יש להוסיף לתמיסה 1 כפית סודה לשתייה נטולת אלומיניום (להורדת הטעם החמוץ, לא חובה) ו-3 כפות גליצרין צמחי (או לפי מידת המתיקות הרצויה).

* לשים במעבד מזון חזק במיוחד או בלנדר (עדיף ב”נינג’ה” למי שיש) למשך 5 דקות ברציפות.

* להסיר את הקצף או להשאיר במקרר.

* ניתן לשים את המשרה במכשיר אולטרסוניק (מכשיר ניקוי תכשיטים – רוכשים אותו בחנויות האינטרנטיות בחו”ל) למשך חצי שעה.

לשימוש: 1-2 כפיות ליום לילד, 1-2 כפות למבוגר. יש להשאיר במקרר ולהשתמש עד שבועיים ימים מיום היצור כיוון שהויטמין נוטה להתחמצן ולהתנדף עם הזמן (הסימן הוא שצבעו נעשה עכור).

ניתן להשיג אצלנו סירופ ויטמין סי במינון של 250 מ”ל על פי הזמנה. יש לאסוף את המוצר מאצלנו, אנחנו לא שולחים בדואר אבל מזמינים את הרחוקים שביניכם להכין בעצמכם!

פורסם ב- כתיבת תגובה

על שחלות פוליציסטיות וחוסר יוד

מאמר מצויין של רבקה מונטרון. בחרתי לתרגם אותו לעברית במלואו.

נשים רבות סובלות מהשפעות של מחסור ביוד ורואים את זה מסביבנו יותר ויותר. לאחוז גדול מהנשים שאני רואה יש הפרעה בבלוטת התריס כזו או אחרת – בוודאי יותר מאשר לאלה שלא.

מצבים הורמונליים שונים, בין אם מדובר בדימום כבד, מחלות שד פיברוציסטיות, שרירנים, תסמונת שחלות פוליציסטיות, עקרות או סרטן הורמונלי כגון שד, שחלות, רירית הרחם, ערמונית – כולם במגמת עלייה.

מחסור ביוד קשור מאוד לכל הבעיות הללו.

כבר בשנים 2007-2008, התחלתי לבדוק את כל הלקוחות שלי לאיתור יוד באמצעות בדיקת הפרשת שתן 24 שעות. לאחר כ -20 בדיקות שכולם חזרו “לא מספיקים”, הייתה לי ההזדמנות לשאול את ד”ר דיוויד בראונשטיין, מחבר הספר “יוד: למה אתה צריך את זה – למה אתה לא יכול לחיות בלי זה”, את כל השאלות הדחופות שלי.

ראשית, שאלתי אותו לכמה אחוזים מהמטופלים יש מידה מספקת של יוד. הוא צחק ואמר, “אולי 2-3 אחוז.” הצעתי, “אם ככה, אני תוהה למה בעצם אנחנו טורחים לבדוק …” והוא הסכים.

אם כך. מדוע לאוכלוסייה שלנו כל כך חסר היוד?

מלכתחילה, חסר יוד באדמה. בשנות השישים, יוד שימש כמרכך בצק בלחם מסחרי. בשנות השמונים הוחלף היוד בברום, רעל שממלא את המקומות שיוד צריך לתפוס בגוף. יוד בלחם נספג הרבה יותר טוב ממלח יוד. כאשר היוד נעקר על ידי הברום, לא רק שלא קיבלנו יוד במזון באופן אוטומטי, אלא רעלן הברום התמקם ברקמות גופנו הזקוקות ליוד.

יוד מזין את בלוטת התריס. בלוטת התריס אמורה להיות רוויה ביוד. כאשר אדם פוגש את הרופא שלו לבדיקות שגרתיות, במידה וההורמון המגרה את בלוטת התריס (TSH) גבוה, הוא מקבל אוטומטית מרשם טירוקסין. בלוטת התריס לא מייצרת מספיק הורמונים? פשוט הוסף הורמון סינתטי, וואלה!

אה … אם זה היה כל כך קל.

הידעת שיש יותר יוד מרוכז ברקמת השד מאשר בבלוטת התריס? הידעת שיוד ממסר את האסטרוגן לצורתו השפירה ביותר, שאינה גורמת לסרטן, ולאחר מכן נועל את הצורה הזו לכל קולטני האסטרוגן, וחוסם את הגישה לצורות הרעילות וגורמות לסרטן?

הייתי עדה (בקליניקה) למקרים של מחזורים כבדים ושדיים פיברוציסטיים שהתנקו תוך חודש בעקבות שימוש ביוד/אשלגן יודיד משלים. אותו “פתרון לוגול” תועד לפתרון סרטן השד במינון של 50 מ”ג ביום בהיעדר כל טיפול אחר.

כששאלתי את ד”ר בראונשטיין כמה לדעתו כדאי לתת למטופלת, הוא ענה, “אני רק ממשיך להגדיל עד שהנורה נדלקת.” הוא לוקח פי 6 מהמינון היומי שאני עושה. הוא מדגיש: “אם לאישה יש סרטן שד, אז צריך להתחיל ישר מ 50 מ”ג. ” (שזה 8 טיפות לוגול ביום).

מדוע הרופא שלך לא סיפר לך על חשיבותו של יוד? ראשית, זהו חלק חסר בחינוך הרפואי. לאחר מכן יש את המורכבות בעבודה עם מטופלים שרוצים להשתמש ביוד. כאשר אדם מתחיל לצרוך יוד, רמות ה-TSH יכולות לעלות במשך חודשים רבים, מכיוון שלTSH יש תפקיד אחר והוא העברת יוד לתוך בלוטת התריס. עם זאת, האישה תרגיש הרבה יותר טוב, וכל בדיקה אחרת של בלוטת התריס תהיה מצויינת (רמת ה-T3 וה-T4 למשל). הרבה יותר קל לומר למטופלת, “המספרים שלך גדולים; את בסדר!” אבל היא מתייפחת, “אני עדיין קרה, קירחת, סובלת מעצירות, מותשת ולא זוכרת כלום!”

דייויד בראונשטיין טבע גם את המושג “יודופוביה”. אחד ה”פחדים “הגדולים הוא, למשל, בלוטת התריס של השימוטו, המהווה התקף אוטואימוני בבלוטת התריס. החשש הוא ששימוש ביוד יוסיף “דלק לאש”. התשובה לבעיה זו, למעשה, היא סלניום. אז השניים עובדים יחד ופשוט צריך להשתמש בהם ביחד.

יוד – אתה צריך את זה, ואתה לא יכול לחיות בלעדיו!

פורסם ב- כתיבת תגובה

מגנזיום – המינרל שכולם צריכים

יאיר בן ה-8 מתלונן על כאבים בבהונות הרגליים שתוקפים אותו בעיקר בלילה. נעמי בהריון מתקדם סובלת מהתכווצויות ברגליים שמתרחשות תוך כדי שינה, למשה הייתה תאונה והכאב בכתף לא עובר ולרוזה בת ה-80 יש כאבי ברכיים חמורים. מה משותף לכל אלה? חוסר במגנזיום.

הגוף זקוק למגנזיום. בעוד שרוב רובו מצוי בתאים מיעוט נמצא בדם ולכן בדיקות דם לא מספיקות כדי לוודא אם אין לנו חוסרים. הדרך הטובה ביותר לדעת אם חסר לכם מהמינרל הוא העדר הסימפטומים שצצים כשהוא חסר:

* בשרירים הרצוניים – עוויתות, כאבי שרירים, כאבי ראש ולסת, קפיצות שרירים, כאבי גדילה ועוד.

* בשרירים הלא רצוניים – עצירות, כאבי מחזור, עווית שלפוחית השתן ורגישות לאור.

* במערכת העצבים ההיקפית – הרדמות גפיים.

* במערכת העצבים המרכזית – חוסר שינה, חוסר שקט, התקפי פאניקה, אפיפלסיה והפרעות פסיכיאטריות.

* במערכת הלב והדם – הפרעות קצב, יתר לחץ דם.

* יותר מגנזיום פחות שכיחות לחלות בסרטן ובסוכרת.

נכון, יש לנו מגנזיום במזון, ניתן להשיג אותו בכמות גבוהה בגרעיני דלעת, שוקולד מריר, דג מקרל, סויה, תרד, תאנים מיובשות ואורז מלא, אבל הכמות שאנו זקוקה לה לא מספיקה, בוודאי שלא עם התזונה המערבית וצריכת המים המותפלים (במים מינרלים יש כמות גבוהה יותר של מגנזיום). הידיעה הטובה היא שניתן לספוג מגנזיום דרך העור. אם תבלו ימים רבים בים המלח, בתוך המים או בבוץ, יש סיכוי שהמגנזיום יזין אתכם. למי שאין פריבילגיה כזאת עדיף לקחת אותו כתוסף מזון.

ניתן לצרוך מגנזיום באמצעות כמוסות , תוספת של 350 מ”ג ליום לאדם בריא או 500 מ”ג לחולה. אפשר לספוג אותו בשימוש חיצוני באמצעות ג’ל, “שמן” מגנזיום (מלח המגנזיום נמס במים ומותיר מרקם שמנוני שמזכיר שמן) או קרם. איך תדעו שצרכתם מספיק? כשהגוף יגיע לרוויה יופיע שלשול.

סוגי המגנזיום שמומלץ לרכוש: מגנזיום אוקסיד (לא מומלץ לסובלים משלשול), מגנזיום ציטראט (גם בו משתמשים כטיפול בעצירות), מגנזיום אסקרובט (טוב למניעת צרבות), מגנזיום כלורידי (מומלץ יותר לשימוש חיצוני).

ניתן להשיג אצלנו מגנזיום כלורידי בצורה של ג’ל (במינון של 65 מ”ל) או קרם ריחני (במינון של 50 מ”ל או 80 מ”ל).

פורסם ב- תגובה אחת

טיפול בסרטן באמצעות חסימה מטבולית

דמיינו לעצמכם צומת סואנת באחת הערים הגדולות. תנועה רוחשת, אוטובוסים, כלי רכב, חנויות פתוחות, הרבה רעש ושאון. לכאורה, כפי שאתם רואים בתמונה שלפניכם, הדרכים חסומות ופקוקות, התעבורה איטית וההגעה ממקום למקום לוקחת זמן רב. יחד עם זאת, באותה העת ממש, פועלת מתחת לאותה הצומת תעבורה תת קרקעית הפועלת בקלות ללא כל חסימה ומניעה.

amazingexplore Piccadilly Circus from above at night. Photo by Vincent  LaForet, AIR in London Attraction… | London attractions, Aerial photograph,  London nightlife

באופן דומה לזה פועל הגידול הסרטני: הוא מוצא לעצמו נתיבים תת קרקעיים גם כאשר הרופאים מודיעים חגיגית שאין שום ממצא פעיל. אדם העובר ניתוח/טיפול כימותרפי או ביולוגי מוצלח ומאושש מהעובדה שהוא “נקי מכל ממצאים של מחלה” (NED – No Evidence of Decease) מופתע לגלות, כמה שנים לאחר מכן, שהגידול התפרץ ובגדול, נעשה אלים יותר ומפושט.

יוצא מזה שחסימה של נתיב אחד היא לא משמעותית. על מנת לחסל את הפולש האכזרי והתאוותן, החי על חשבוננו, צריך להשתמש בכל סוגי הנשק ולהתקיף מכל הכיוונים.

לתא הסרטני יש שתי פונקציות פעילות שהופכות אותו לקטלני מהר מאד והן תא הגזע שלו, שמשתרש בכל מצב ובכל אופן וקצב הגידול של התאים. התא משפעל את מערכת החיסונית שלה וגורם לה לשרת אותו ולעזור לו למנוע אפופטוזיס (הרג תאים) או אוטופטוזיס (התאבדות של תאים). מערכת החיסון נעשית רדומה ובמקום לתקוף אותו היא נותנת לו להמשיך ולהתפשט. הטיפולים הקונוונציונליים, הכוללים כימותרפיה, הקרנות, טיפול ביולוגי ואימונולגי הם אכן נשק קטלני אבל הם פוגעים בקצב הגידול בלבד בעוד שתא הגזע של התא נותר חי ומאפשר לו לנדוד למקום אחר בגוף, עם מערכת הדם והלימפה, ולהיווצר מחדש. בנוסף, הגישה הקונוונציונלית סוברת ששורש הבעיה נובעת מליקוי גנטי. אם נבודד את הגן האחראי להתפתחות הסרטן ונתקיף אותו הכל ייפתר אבל אם החיה הזאת ממשיכה לאכול ולהזין את עצמה מה זה יעזור? ישנה התעלמות מוחלטת מהסיבות המטבוליות שגורמות לסרטן להתפרץ מחדש.

טיפול יעיל בסרטן, אם כן, חייב לכלול תקיפה מכל הכיוונים, חסימה מטבולית ופגיעה אנושה בתאי הגזע של התאים הסרטניים.

לפני 80 שנה הייתה פריצת דרך בחקר הסרטן. חוקר יהודי בשם אוטו ורבורג גילה שהתא הסרטני ניזון באמצעות המיטוכונדריה, אותו איבר שמאפשר לו נשימה והנתיב שמזין אותו הוא הגילוקוליסיס הארובי (Aerobic Glycolysis). פריצת דרך זו שגם זיכתה אותו בפרס נובל נתנה לו את חייו במתנה, הוא היה אחד היהודים הבודדים שחי בזמן השואה בגרמניה וחיילי צבא היטלר לא נטפל אליו (היטלר פחד מהסרטן והעדיף להשאיר את החוקר היהודי בחיים, בשגרת חיים שלווה לכל אורך שנות המלחמה).

נולד אוטו ורבורג
אוטו היינריך ורבורג

יחד עם זאת, גילויו של ורבורג לא היה מושלם. מטפלים לא קונוננציונליים (הרפואה הקונוונציונלית כמובן לא אימצה את המלצותיו של ורבורג) גילו שחסימה מטבולית של הגליקוליסיס לא הועילה, הסרטן מצא מהר מאד פתרונות יצירתיים להזין את עצמו בדרכים אחרות – באמצעות נתיבים מטבוליים אחרים שמספקים לו סוכר ואם גם זה נחסם אז באמצעות שומנים, חומצות אמינו, חלבונים, כוסטרול – כל סוג אחר של “דלק” שיכול לאפשר לו להמשיך ולהתרבות.

מפת הנתיבים המטבוליים, מתורגם מספרה של ג’ין מקללנד “how to starve cancer”

ג’ין מקללנד חלתה בסוף המאה הקודמת בסרטן צואר הרחם. על אף טיפול הכימו שעברה, הסרטן חזר ותקף אותה 5 שנים לאחר מכן בריאות ודרש טיפול כימו וניתוח נוסף. רק בסבב השלישי של הסרטן (לוקימיה) היא מצאה את ה”טריק” שישתק את הסרטן אחת ולתמיד וזאת באמצעות חסימה מטבולית של כל הכיוונים האפשריים – השומן, החלבון והסוכר. במפה שלעיל מופיעים הנתיבים המזינים את התא הסרטני. על פי שיטתה של ג’ין יש לחסום 3 נתיבים מכל צד כדי להחליש את הסרטן ולהרעיב אותו. רק כשהוא חלש אפשר לחסל אותו באופן סופי באמצעות האופותרוסיס (חיסול תאים) או הפרופטרוסיס (חיסול תאים יזום ומהיר באמצעות ברזל). הטיפול מחייב שינוי תזונתי (תזונה נטולת פחמימות), פעילות גופנית לשריפת הקלוריות ובעיקר – לקיחת תרופות OFF LABEL.

Jane McLelland (@jane_mclelland) | Twitter
ג’ין מקללנד מחברת הספר “how to starve cancer”

תרופות OFF LABEL הן למעשה תרופות “מחוץ להתוויה” שנועדו לכתחילה למטרות אחרות – לטיפול בחולי סוכרת (מטפורמין), דילול דם (אספירין, דפרידימול), טיפול במלריה (ארטיסינין, הידרוקסיכלורוקווין), טיפול בפרזיטים (מבנדזול, פנבנדזול) הורדת כולסטרול (סטטינים) ועוד. מחקרים הולכים ומגלים שכל תרופה כזאת פועלת כנגד גידול סרטני ללא תופעות לוואי. לדוגמה הפנבנדזול, שהתגלה ב-2014 בניסוי של אוניברסיטת “גון הופקינס” אומץ ע”י חולה סרטן ריאות במצב טרמינלי בשם ג’ו טיפנס ובעקבות הפרוטוקול שלו אלפי אנשים משתמשים בו ברחבי העולם ונרפאים. הפנבנדזול למשל חוסם את הנתיב הסוכרי של הסרטן בעוד שסטטינים חוסמים את נתיבי השומן, הדיפרדימול והאספירין חוסמים את נתיב הגלוטמין (החלבון) וכו’.

Off-label drugs may help facilitate treatment - The Crimson White

גם צמחים יכולים להועיל בתהליך החסימה המטבולית. לצורך כך נשתמש בברברין (ישנו באחוז גבוה בצמח הנקרא מהוניה אקוויפוליום או קופטיס סיני), ארטימיסינין (נמצא בסוגי לענה שונים), ג’ימנמה (צמח הודי המוריד סוכר), כורכום וגדילן, רסרבטרול (מיצוי מזג הענבים), פיקנרול (מיצוי מגזע האורן) מרווה אדומה DAN SHEN תה ירוק ועוד.

על מנת להתאים לחולה סרטן את הקוקטייל המדוייק (חסימה מטבולית לסרטן תכלול תמיד הרבה תרופות בו זמנית לטווח ארוך) יש צורך לדעת מהו הגידול שלו, מהם האינזימים שמשרתים אותו, מהם הסיגנלים שהוא מייצר, מהם הנתיבים המטבוליים שמזינים אותו. הטיפול יכלול תקיפה עיקרית בנתיבים הישירים אך כשם שכתבנו קודם – לא רק אותם אלא גם 3 נתיבים מכל צד אחר. לדוגמה: סרטן השד ניזון בעיקר מסוכר, ההמלצה התזונתית תהיה להוריד פחמימות וסוכרים, כמו כן נמליץ על ברברין, מטפורמין, ג’ימנמה ופנבנדזול אך בנוסף יידרש החולה לקחת כורכום, דפירדמול וסטטינים כדי לחסום את הנתיבים השומניים והחלבוניים.

What is Berberin medicine? How does Berberin work with health?

השיטה המטבולית להרעבת הסרטן מקבלת תאוצה בשנים האחרונות והיא, ללא ספק, תהיה המפתח לטיפול בסרטן בעשרות השנים הבאות. מה שהפריע ומנע את פירסומה עד כה היה המחוייבות של עולם הרפואה ל”BIG PHARMA” היא תעשיית התרופות שעושה מליונים כל שנה בייצור תרופות ביולוגיות וכימותרפיות בעוד שתרופות הOFF LABEL הן תרופות זולות, זמינות שלא מאפשרות לגרוף הון. אנו תקווה שהרופאים והאונקולוגים ישימו את טובת החולה לנגד עיניהם ויסכימו לחשוב “מחוץ לקופסה” כדי להביא להבראה.

סיפור מקרה: א. מהצפון חולה אונקולוגי בעל גידול מפושט במעי הגס והרקטום. ניתוח שעבר הביא להתפרצות גרורתית. לא לקח עד כה טיפול כימותרפי או ביולוגי. הוא התחיל לקחת שילוב של פנבנדזול, כורכום, גדילן, תה ירוק, ג’ינג’ר, גרביולה, קוורצטין ופלפל שחור ותוך שבועיים פסקו הכאבים, הוא עלה במשקל וקיבל חיוניות שהייתה חסרה לו. התמדה של 3 חודשים הביאה אותו למצב של REMISION, נקי מכל גידול וגרורות.

חשוב לציין שהטיפול איננו תקופתי. אדם שהבריא חייב להמשיך ולקחת טיפול מונע לכל ימי חייו כדי שהסרטן לא יחזור, במינון נמוך יותר (מספיק לקחת אספירין ומטפורמין במינון נמוך).

Fenbendazole - Wikipedia
הנוסחה הכימית של הפנבנדזול

כמה נקודות שחשוב לדעת בהקשר לסרטן:

  • נוגדי חימצון, בניגוד למה שמקובל, מזין את הגידול הסרטני ומפריע בתהליך השמדתו. חשוב להמנע מנוגדי חימצון בזמן הטיפול כמו קו אינזים 10, ויטמין E, ויטמין C במינון נמוך ועוד. כימותרפיה והקרנות הם בגדר “רדיקלים חופשיים” – זה מה שמחסל את הגידול הסרטני ולא נוגדי החימצון (לכן האונקולוג שלך יתנגד שתקח ויטמין C בזמן הטיפולים).
  • לגבי האחרון – ויטמין C יכול לעודד את הגידול כשהוא מגיע במינון נמוך ואוראלית בהיותו נוגד חימצון אבל במינון גבוה (כשהוא נלקח באמצעות אינפוזיה) הוא הופך לרדיקל חופשי המזרז חיסול הסרטן.
  • תזונה קטוגנית נחשבת כיום כתזונה מועילה לחולי סרטן אבל היא לא מתאימה לכל סוג סרטן. עבור חולי פרוסטטה, למשל, התזונה משרתת היטב את הגידול הסרטני הניזון בעיקר משומנים וחלבונים. כדאי להוריד פחמימות בכל מקרה אבל לא להסתמך רק על תזונה.
  • על מנת לזרז את תהליך חיסול הסרטן ניתן לבצע פרופטוזיס – שילוב של ארטימיסינין וברזל למשך 3 שבועות. על פי ספרה של ג’ין מוטב לבצע פרופטוזיס רק אחרי שהסרטן מורעב וחלש, אחרי שימוש בפרוטוקול שלה. ליישום פרוטוקול הארטימיסינין קראו כאן (באנגלית).
Heal-ריפוי - לענה - שיבה ארטמיסינין Artemisia annua להשיג... | פייסבוק

מעוניין/ת לקבל פרוטוקול המותאם לסוג הגידול שלך? צור קשר בטל’ 050-6512971

מוזמנים להצטרף לקבוצת הפייסבוק שלנו: טיפול בסרטן – חסימה מטבולית

https://www.facebook.com/groups/930217947861018

פורסם ב- כתיבת תגובה

DMSO השיקוי הפלאי

תארו לעצמכם שיקוי פלאים שכזה שמצליח לשקם מוח שנפגע מתאונה תוך שעות ספורות, מציל משיתוק במקרה של פגיעה בעמוד השידרה ואף עוצר גידולים סרטניים בדרגה מתקדמת. נשמע דמיוני? אבל זהו ה-DMSO, חומר טבעי המורכב מגופרית ושתי קבוצות מתיל ומשמש כממס אורגני.

ברפואה יש לDMSO חשיבות גדולה:

  • נוגד דלקת חזק ביותר, אנטי פטרייתי
  • משכך כאבים באופן משמעותי.
  • נושא איתו פנימה כל חומר שיתלווה אליו – כשרוצים להעביר חומרים שונים דרך ממברנות העור הישר לתאים, משתמשים בDMSO כנשא מושלם.
  • קוטל תאים סרטניים.
  • משקם פגיעות נוירולוגיות כולל שיתוק, פגיעה בעמוד השידרה, מניעת נזק ארוע מוחי ושיקום הלב והמוח.
  • לחתכים כוויות וזיהומים כתוצאה מחיידקים שפיתחו עמידות לאנטיביוטיקה.
  • כאבי שרירים, פיברומיאלגיה.
  • למניעת אקנה ושאר פגעי עור.
  • מעודד את רמת האצטילכולין במוח, האחראי על למידה זיכרון והרפיה.

באונקולוגיה: שילוב של DMSO עוזר לכימותרפיה לעבוד טוב יותר ומשכך תופעות לוואי, כמו כן מוריד נפיחות ובצקות שנגרמות בגלל הטיפולים הכימותרפיים, משקם ומונע נזקים שנגרמים בעקבות הקרנות רדיואקטיביות והכי חשוב: פוגע באיבר הנשימה של התא הסרטני בכך שהוא מחמצן אותו ולכן עוצר גידול ומאריך ימים. מטופלת שהגיעה לשלב מתקדם בגידול הסרטני שבגופה החלה לקחת DMSO לאחר שהכימותרפיה החמירה את מצבה. לאחר שעות ספורות מרגע הנטילה חל שיפור בתחושה הכללית, בנפיחות ובבצקת ולאחר כמה שבועות של טיפול הגידולים החלו מתרככים ומצטמקים.

ניתן להשתמש בו באופן פנימי או חיצוני. יש להיזהר ממגע באיזור העיניים. לשימוש חיצוני, מומלץ לשפוך תמצית DMSO מדוללת במים על פיסת צמר גפן ולמרוח חיצונית על המקום הרצוי. ניתן להניח מעל הDMSO חומרים נוספים שמשפיעים על תהליך ההבראה כמו שמן המפ, שמנים אתריים אנטידלקתיים, שמן פשתן וכו’.

לשימוש פנימי, אפשר למהול אותו במיץ או במים ולבלוע, להשתדל להרחיק את הלקיחה שלו מלקיחת תרופות אחרות כיוון שהוא עלול להגביר השפעה. כמו כן להרחיק מחומרים תעשייתיים ואלכוהול.

פורסם ב- תגובה אחת

בכוח השבועה – פרק ראשון

צהלת הסוסים גרמה לרפאלו לצאת מפתח הבית. הוא עמד על קצות אצבעותיו והשקיף מזרחה בציפייה, סוקר את פני הנוסעים שעל גבי העגלה. משלא זיהה את פניו של אביו נפלה רוחו. 

הוא לא יגיע, אמר לעצמו בייאוש ומחה את אגלי הזיעה ממצחו.

פעמוני הכנסייה ניערו אותו משרעפיו. חמישה צלצולים. בעוד מספר שעות תשקע החמה והיום הזה, העשרים ושישה ביוני 1554, יחלוף כלא היה. 

כיצד פרח מזיכרונו של אבא שזהו מועד יום הולדתו? והרי תמיד התאמץ והגיע לחגוג איתו, גם אם היה עליו לרכוב במשך ימים אחדים.

דמעה עקשנית ביקשה לצוץ בזווית עינו אך הוא מחה אותה בזריזות, הן מפאת הבושה והן מתוך הצורך להתאפק. עכשיו, משמלאו לו אחת עשרה שנה, אסור לו להניח לדמעותיו לצוץ כל אימת שהן מבקשות.

הוא חבש את כובעו ועמד לצאת מן הבית, כאשר הגיע ברונו ונתן בו מבט מצמית. 

“הוא לא יגיע, אין לך מה לצאת מן הבית”. כך בפשטות, מבלי להניד עפעף, כאילו כל צפונות העתיד נהירים לו.

“אבל הוא תמיד מגיע”, מחה רפאלו והתאמץ שלא להניח להן, לדמעות, להוסיף ולבצבץ.

“כנראה היה לו דבר חשוב יותר לעשות מאשר לנסוע עד לסליאנו, לבקר את בנו הקטן והמפונק”.

בתוך נימת הביקורת ביטא ברונו את אשר הוא חש באמת. מעולם לא אהב אותו, את מנואל ארגאס. בביקוריו הנדירים בביתם, היה מתקדר ברונו בשתיקותיו ונמנע מלהחליף עמו דברים. 

לא רק הוא שוטם את אבא, התרעם רפאלו, גם הדודה אניטה אינה מחבבת אותו במיוחד. 

ואולי זו הסיבה שאבא נמנע מלהגיע. אולי בחר שלא לשוב עוד, חלף בו הרהור והרעיד את נימי נפשו, לאחר הריב שפרץ ביניהם בעת ביקורו האחרון?

רפאלו נשך את שפתיו. הפעם האחרונה שאבא הגיע לסליאנו הייתה לפני רדת הגשמים. יותר ממחצית השנה עברה מאז. אבא, הגבוה והחזק, נראה שחוח ונבוך כאשר עמד מולה, במטבחה של הסניורה, והניח לה להטיח בו את תלונותיה, בזו אחר זו. הקצבה שאתה מותיר לי בעבור רפאלו מצומצמת. הילד גדל והצרכים שלו משתנים. וכי אינך רואה עד כמה גבה בחודשים האחרונים? צמיחתו הזריזה מחייבת מלתחה חדשה. מעיל לחורף… לא, אין לי כסף בעבור בגדים חדשים שיתאימו למידותיו. ובמה אאכיל אותו? בדייסת גריסים חמוצה? הילד זקוק לתוספת בשר. אינני צעירה כאשר הייתי וכבר אין ביכולתי למכור ביצים כמו פעם, בשוק. עליך להגדיל לי את סכום ההקצבה ויהי מה.

שוב ושוב תקפה אותו בלשונה החדה ואבא ביכר שלא להשיב. 

האם גמר אומר שלא להגיע עוד? רפאלו נשך את שפתיו, אולי הפסיד את כספו באחת מאותן עסקאות והעדיף שלא להגיע בידיים ריקות? אולי קרה לו משהו והוא חלילה נפצע במהלך קטטה עם אחד משיכורי נאפולי? אולי אחד מהקונים לא היה מרוצה מהסחורה שקיבל והחליט להתנקם בו? מחשבותיו של רפאלו הרחיקו לכת. 

מי יודע, האדימו לחייו, ייתכן בכלל שעליו הוא כועס. 

לפני חמש שנים, בטרם הפקיד אותו בידיים של אניטה בסליאנו שבמחוז קלבריה, היו נודדים למשך זמן רב בין הכפרים של דרום איטליה. לפני כן, נדדו מפורטוגל אבל עד שם אין זיכרונו מגיע. 

מעט מאוד הוא זוכר מהימים שבהם היו לבדם, לא נזקקים לאיש. בימי החורף שכרו לעצמם קיטון באחד הכפרים וכשחזר האביב היה מנואל שב לעסקי המסחר ומצרף את רפאלו למסעותיו. 

אבא מעולם לא רמז שרפאלו מהווה נטל כלשהו ועם זאת, משמלאו לו שש שנים, עמד על כך שלא יישאר עוד ברשותו. 

כיצד מצא את הסניורה אניטה הזאת ומה להם ולה? ברונו טוען שהם היגרו כמותם מפורטוגל ולאחר שנפטר אביו החלה אמו, אניטה, לקנות ממנואל בעקביות את סחורותיו. הייתה לה מאז ומעולם תאווה לתבלינים הבאים מהמזרח, אפילו שאת תבשיליה הכינה על פי המתכונים הפורטוגזיים המסורתיים באדיקות, מבלי להוסיף קמצוץ של תבלין חדש.

באחד הימים הציעה למנואל להשאיר את בנו אצלה תמורת תשלום ומנואל שש על ההזדמנות כעל שלל רב. 

כיצד העז אבא לעזוב אותו? רפאלו מעולם לא אהב אותה, את אניטה. תמיד היא רוטנת וזעופה, גוערת בו כשהוא מותיר כתמי בוץ על הרצפה או מתחמק מתפילת יום הראשון ובורח אל האגם. פניה ארוכות וצרות, עצמות לחייה בולטות ועל גבה מעין חטוטרת. כשהיא מחפשת אחריו בין הסמטאות, מדדה בתוך שמלתה השחורה והרחבה, התלויה מעליה כמו שק, היא נדמית בעיניו לשלד מטיל אימה שיצא מהקבר.

בפעם היחידה שבה ניסה רפאלו לפקוד את ספסל הלימודים זה היה ניסיון בלתי מוצלח. הוא חזר הביתה בהחלטה נחרצת שלא לשוב לשם שוב ואניטה לא ניסתה להתווכח איתו. היא קבעה לו סדר יום קשוח, עמוס במטלות, ומאז הוא מרגיש שנגזלה ממנו חירותו. הם דורשים ממנו להערים על כתפיו משאות כבדים, לבצע מלאכות בזויות כמו מריטת נוצות האווזים ותליית הבשר לייבוש על אנקולי הברזל העבים שבמזווה, אבל אסור לו למחות או להביע את דעתו. 

נמאס לו, לרפאלו, מהכפר סליאנו ומברונו המתנשא. אפילו האגם לַאגו‍ֹ אַרבּו‍ֹ, המרהיב ביופיו, אינו קוסם לו עוד. 

בפעמים האחרונות שבהן הגיע אבא לביקור, היה רפאלו מתחנן שיתלווה אליו. הוא לא יהיה לנטל, הבטיח, הוא יסייע במציאת מקור פרנסה, יכבס את בגדיהם בנהר ואפילו יבשל מהמטעמים שאבא אוהב כמו הפסטלים המתוקים והרוסקיליאס, אבל אבא מתנגד בכל תוקף. 

הדודה אניטה תדאג להשכלתך, היה חוזר ואומר, בסליאנו ישנם ילדים בני גילך ומה תועלת תמצא משיטוט משמים למשך ימים ארוכים, מכפר לכפר? 

העובדה שהוא אינו לומד כלל ושמרבית הילדים בסליאנו מציקים לו, לא היה בה כדי לשכנע.

האם עכשיו החליט לנטוש אותו במקום הזה, שמעולם לא היה לו לבית? 

רפאלו נשך שוב את שפתיו בכל הכוח. כפותיו התאגרפו מאליהן. עוד אוכיח לו, לאבא, שלא טוב לי כאן. אעשה להם צרות, אכניס אל הבית גורי כלבים שאניטה כל כך מתעבת, אמנע מלבצע את הדרישות שלהם, עד שלא תהיה להם ברירה אלא לדרוש מאבא שייקח איתו את הילד החצוף וחסר הנימוסים…

“אתה עדיין פה?” צץ ברונו משום מקום, כמו קרא את מחשבותיו, “מה אתה עומד כמו גולם? כבר הגיע הערב. צריך להאכיל את האווזים”.

אולם רפאלו נשאר עומד, קפוא כספינקס וקר כקרח.

“גם הכביסה, רפאלו”, המשיך ברונו, “ראיתי שהתרשלת מלקפל את הכבסים אמש”.

ורפאלו בשתיקתו. רק גוו נרעד ולחייו התאדמו כסלק.

“אתה מעז שלא לענות לי?” התרעם ברונו וצבט צביטה מכאיבה בעורפו, “רוצה שאלשין עליך לאמא? להזכיר לך כיצד נענשת לאחר שחמקת מן הבית בפעם האחרונה וברחת אל האגם?”

הוא זוכר היטב את היום הנמהר הזה, יום א’ שבו הלכו כולם אל הכנסייה ורק הוא, המשתעמם תדיר למול פניו הקפואים של האח אנטוניו, בחר לברוח אל האגם. שעות ארוכות עשה שם לבדו, תופס דגים ומאפשר להם לחמוק בחזרה אל המים, אך מה שנותר מהיום הזה, בסופו של דבר, היה זכרו הכואב של העונש. אניטה כפתה עליו להישאר בבית ולקרצף את הרצפות במשך שבוע ימים. 

עכשיו כבר לא אכפת לו. הם יקראו לאבא שיגיע לקחת אותו ויהי מה.

על אף התעקשותו, לא נשאר לעמוד במריו לאורך זמן. משהחל הרעב להציק לו הלך ועשה את מטלותיו. הוא פיטם את האווזים, יישר את קפלי הסדינים ופרש יריעות עור חדשות לייבוש, עד שהניחו לו לשבת לצידם, ליד השולחן, ולבצוע לעצמו פת. 

השמש שקעה וגוש מחניק צרב בגרונו. אבא עדיין לא בא וכפי הנראה גם לא יבוא. גדולה הייתה האכזבה.

הוא פרש ליצועו והתקשה להירדם. 

בְּרח מסליאנו, הלמה בתוכו המחשבה הראשונה. הצע את עצמך לעבודה אצל פיליפה, חרש הברזל, וכשאבא יראה כמה יפה השתכרת ישתכנע לצרף אותך למסעותיו. 

ולמה שלא יוסיפו לנדוד ביחד, בין הכפרים? ציור רחוק של אגם כסוף הציף אותו בגעגועים. צמרות האשוחים התכסו בפתיתי שלג, בעיצומו של החורף, ואבא התאמץ לשכנעו לטבול, על אף הקור העז. בתמונה אחרת פגשו בעדר של סוסים ומשפחת צוענים שהתגוררה בקרבת מקום אירחה אותם באוהל שלהם. הם ישבו מסביב לשולחן עגול כמו יתר בני המשפחה ואכלו מתוך סיר אחד גדול של מרק.

וככל שגברו הזיכרונות כן הלכה והשתלטה עליו השינה, לפתה אותו בשלל חלומות ציוריים. הוא היה ממשיך וישן עד עלות השחר, אלמלא אבא שהגיע לפתע פתאום.

באישון הלילה הגיע מנואל. ברונו הוא זה שנענה לדפיקותיו, בסופו של דבר, ולא מפני שקשה היה לאניטה להתעורר, והרי כל רעש מקפיץ אותה ממיטתה, אלא שהיא חרדה מאימת השודדים ואינה מעזה לרדת ממיטתה בלילות. 

במורת רוח פתח הנער את הדלת והניח למנואל להיכנס. עייף היה מכדי להכביר במילים. הוא נכנס אל החדר של רפאלו ונשכב על גבי רצפת העץ, עם בגדיו כמות שהוא.

“אבא”, לחש רפאלו, “הגעת לבסוף”.

“הס, רפאלו, כבר מאוחר. נדבר מחר…”

אבל הילד נעשה ערני לחלוטין.

“ידעתי שתגיע”, קרא בהתלהבות, “חיכיתי לך… והרי לא ייתכן שתשכח את מועד יום הולדתי”.

“בוודאי שלא שכחתי. אבל עכשיו זה לא הזמן…”

“ברונו חשב שלא תגיע. לא האמנתי לו”, הוא ביקש להמשיך לשתף את אביו בכל אותן מחשבות והחלטות שפקדו אותו קודם, אולם תוך רגעים ספורים גילה שאביו איננו מקשיב לו. העייפות הכריעה את האיש הגדול והוא שקע בשינה עמוקה.

***

עם קריאתו הראשונה של התרנגול פקח מנואל את עיניו. רפאלו, על המיטה שלצדו, ישן עדיין ושנתו עמוקה. 

מנואל נפעם. תשע שנים עברו מאז שחטף אותו בחיתוליו ממנזר אלקובסה. יותר מעשר שנים עברו מאז שביאטריס, אמו, הוצאה להורג בליסבון ותווי פניה היפים חקוקים היטב על פניו. תשע שנים עברו מהיום שברחו מפורטוגל. תשע שנים שבהן היה עליו לאכזבו פעם אחר פעם, להשאירו בידיים זרות בקרב חבריו הקונברסוס, לכפות עליו נדודים במסעם הארוך לאיטליה, בדרכים לא דרכים, מבלי להיקשר לאיש וללא בית חם. 

לאחר מכן, משהסכימה האלמנה מקלבריה, אניטה דה מאיו, להשאירו אצלה כפה עליו את צער הפרידה.

גם עכשיו, ידע בעצב, ייאלץ להיפרד ממנו בקרוב.

אין בכוונתו להישאר בסליאנו יותר מימים ספורים בשעה שסחורות חדשות צפויות להגיע מהמזרח ואת מיטב כספו השאיר בידי אדם מנאפולי, שהוא אינו סומך עליו כלל וכלל.

רפאלו נאנח מתוך שנתו. מנואל ניגש אליו, עצר את עצמו מלפרוע את התלתלים הבהירים, ללטף את תווי הפנים זרועי הנמשים ולאמץ אותו לזרועותיו. חלילה לו מלהפריע לשנתו של הילד, נטולת הדאגה. עוד נכונים להם כמה ימים נפלאים ביחד. 

הוא בחן אותו במשך שעה ארוכה, השתאה על השינוי שחוללו בו ששת החודשים האחרונים, על קומתו שצמחה והארשת הרצינית שהתפשטה על פניו. 

בעוד שנתיים יגיע לגיל שבו יהיה עליו לקבל עול מצוות, וכי מודע הוא ליהדותו?

מאוחר יותר, בשעה שישבו מסביב לשולחן ואכלו ארנצ’יני, מעשה ידיה של הסניורה אניטה, חש מנואל מורת רוח לנוכח מראה האיקונין המונח על גבי השידה. מה להם, לאנוסי פורטוגל הגולים לאיטליה, ולצלם הקדוש המעונה? הם אמנם נאלצים להמשיך ולהסתיר את יהדותם, להתנהג כ”קרסיטוס חודאס” כלפי חוץ, אבל מכאן ועד להחזקת פסלון טמא בתוך ביתם? קשה להאמין שהכומר המקומי מבקר בבתיהם של הקונברסוס בסליאנו, כדי לוודא עד כמה תמימה אמונתם. 

במאמץ רב עצר את לשונו מלהוכיח את בני הבית.

הם לא יקבלו את דבריו, חבל על המאמץ.

רפאלו החזיק בידו והפציר בו שיתלווה אליו בעת ביצוע מטלותיו. עליו להעביר את שק החיטים למטחנה של דון ז’נקו ולוודא שהוא אינו מקפח את הסניורה בכמות הקמח שהוא טוחן, כיוון שהאיש כבר נתפס כמה וכמה פעמים בניסיונות הונאה. לאחר מכן, מתכנן רפאלו, יתלווה אליו אל השוק כדי למכור את הביצים, אבל לדון מנואל היו תוכניות אחרות. 

ערב שבת היום, ידע, ומאז שכרך את עצמו מחדש למסורת אבותיו הוא מקפיד לפנות את עיסוקיו ביום הזה לטובת ההכנות לשבת.

כיצד יתפלל בשעה שהאיקונין מקיפים אותו וניצבים כנגדו לכל אשר יפנה? כיצד ימצא שהות לחזור על לימודו, בשעה שהילד מחזיק בידו ומפציר בו שיתלווה אליו במהלך ביצוע משימותיו? 

אלמלא הסניורה ובנה, המתעקשים להסתיר עדיין את דתם וחוששים מלשונו הארוכה של הילד, היה לוקח אותו לשיחה ומסביר לו את ייחודה של הדת עתיקת היומין שעברה אליו בירושה. חורה לו שהילד מתהלך עם צלב התלוי מעל צווארו ועל שהוא נדרש לבצע עבודות משפילות, כמו עבד, במקום להתכונן לקראת היום הקדוש, כבן מלכים. 

עד מתי יהיה עליהם, בני עמו הרדופים, להעמיד פנים? 

בשעת ליל מאוחרת, לאחר שרפאלו פרש סוף סוף ליצועו, התכוננו בני הבית לקבל את השבת, כמו טקס שהיה עליהם לבצע בעל כורחם. ברונו כיסה את החלון הגדול באי חשק. אניטה נעלה את הדלת והוציאה מהארון הגבוה את גביע הכסף. היא הציעה למנואל לקדש על היין אך כשהחל מזמר את המילים המקודשות היסתה אותו שוב ושוב. עליו ללחוש פן ייוודע הדבר לאיסידרו השכן השיכור. הוא נוהג לשוטט בשעות כאלה ברחובות, בשובו מבית המרזח. גם במהלך הסעודה נרעדה מכל צליל ודימתה לשמוע אי אלו טפיפות רגליים, מבעד לדלת ביתה.

“סניורה דה-מאיו, אנחנו כבר לא בליסבון. האיטלקים אינם רודפים אחרינו”.

“ששש, אל תפתח פה לשטן”, היסתה אותו, “כבר גירשו את יהודי סיציליה לפני יותר מעשור. כל שכן עלול להיות פמיליאר, מלשין של האינקוויזיציה”.

“האינקוויזיציה האפיפיורית איננה אכזרית כמו אחיותיה. כאן לא משליכים בני אדם למוקד”, התעקש.

“חכה, חכה, זוהי רק שאלה של זמן. אל לנו לשקוע באשליות. שנאת הקונברסוס הפורטוגזיים עולה על כל שנאה, דון מנואל”, התריסה כנגדו בפה קמוץ, “במחוז קלבריה קנאים הקתולים לדתם. אם אני נמנעת מלהגיע לכנסייה, האח אנטוניו מתעניין אודותיי. עיניו חדות. מעולם לא החמיץ את נוכחותי, גם אם אני יושבת בספסל האחרון”.

“אף על פי כן, איטליה איננה פורטוגל. בוונציה היהודים מחזיקים בגלוי ביהדותם”, הקשה, “הם לא גורשו כמו יהודי חצי האי האיברי”. 

“ולמה לנו להיות כמותם?” התפרץ ברונו, “להתגורר בגטו סגור ומסוגר, הננעל על בריח מדי לילה? לחבוש כובע צהוב לאות קלון ולשלם מיסים גבוהים? תודה רבה, לא רע לנו בחיינו האלה”.

“חייך אלה רדופים בפחד”, לא יכול היה מנואל להחריש, “וכי היה טעם להרחיק עד דרום איטליה, אם אתם מוסיפים לגזור על עצמכם לחיות במסווה? מוטב להגר לאימפריה העות’מנית, שם ניתן לשוב אל היהדות בגאון”.

“אז למה אתה לא מהגר לשם בעצמך, דון ארגאס?” הקניט אותו ברונו.

הוא נשך את שפתיו בכל הכוח, “לא אעזוב את רפאלו לבדו… ואם כבר מדברים עליו, הרי שהוא איננו יודע דבר וחצי דבר על זהותו והוא כבר בן אחת עשרה”.

“גם בפורטוגל לא היו מספרים לילדים פן יפטפטו…” העירה אניטה, “ניחא, יבוא היום שבו ידע”.

מנואל בלע את רוקו. לא היה טעם להוסיף ולהתווכח איתה אבל לבו נקפו על שהוא נאלץ להשאיר את רפאלו במקום הזה. אמו, ממקומה שבעולם האמת, איננה רווה נחת. הילד בן אחת עשרה ועדיין נבצר ממנו להשתתף בתפילת יום הכיפורים, לנענע לולב ולהבין את טיבם של נרות החנוכה. 

וכי לשם כך הביא אותו הנה, כדי שיגדל להיות ברנש בעל חזות של גוי, כמו ברונו הזה? 

מאוחר יותר, בשעה שהתהפך על יצועו, חזרה הבינה לקדקודו. אסור לו לנתק את הילד מחייו היציבים. עובדת היותו יתום מחריפה את הצורך שלו בבית ובמשפחה. 

הם אינם מתייחסים אליו בחום, ידע בוודאות, על אף שרפאלו נמנע מלהודות בכך בפה מלא. די לו בטביעת עין כדי לזהות את יחסו המזלזל של ברונו ואת קשיחותה המוגזמת של אניטה, אבל מוטב כך מאשר להתגלגל בדרכים מאובקות, לישון בבתי הארחה ארעיים, על גבי מזרנים שופעים בפשפשים ולאכול מכל הבא ליד. 

חוץ מזה, אין לילדים מה למצוא בעולמם האפל של הסוחרים. חלילה לו, לילד, להיחשף לשיחותיהם של האנשים הגסים, לשמוע את קללותיהם הנמרצות ולהיות עֵד למעשים בלתי הוגנים, הנעשים ללא הרף. 

הלוואי היה ביכולתו לפטור את עצמו מהמלאכה השנואה עליו ולשוב לאומנותו האמיתית, מלאכת הריפוי, שם טמון כישרונו האמיתי. 

אלמלא דרישותיה החוזרות ונשנות של הסניורה להגדיל את ההקצבה, היה מסתפק במעט שבידו ויוצא לעבוד רק כאשר אוזל ממונו. אלמלא דאגתו המתמדת לרפאלו היה עוקר את עצמו מהארץ הזאת, מהגר לממלכת הסולטן ושב ליהדותו בגאון. קיומו של רפאלו מחייב אותו להישאר כאן, באיטליה, להמשיך לגלגל סחורות, לשוטט במשך ימים ארוכים ולבטוח לא פעם באנשים שאינם מהימנים. הצורך לשמור על עולמו היציב של הילד, לאחר כל מה שעבר בשנותיו הראשונות, מחייב אותו להוסיף להישאר בממלכה הקתולית הקנאית, תוך זהירות מתמדת מפני אותם צללים מאיימים מהעבר שאינם רוצים בטובתו.

עם הנץ החמה יצא מן הבית והתרחק אל עבר היער, למקום שבו יכול היה להתעטף בטלית ולהתפלל את תפילותיו מבלי שאיש ישגיח בו. הוא יצא מבלי להודיע לרפאלו ומבלי שתתעורר סקרנותו לחינם. עוד יבוא היום שבו יגלה לו הכול והוא יעשה זאת בעצמו, מבלי להמתין לרצונה הטוב של הסניורה. 

גם בשביל רפאלו לא היה היום השביעי כשאר הימים. אניטה ויתרה לו על רוב מטלותיו ובכל זאת היה עליו לחלוב את העז וללוות את אניטה אל הכנסייה. 

בשעת אחר הצהריים נענה ברצון להצטרף לאביו לטיול אל האגם. 

הייתה זו שעת אחר הצהרים מאוחרת ומנואל הילך לצדו שותק, כמו בלע את לשונו. רפאלו נטל בידו חלוק נחל והנחית לעבר המים בקשת צרה, מתלהב מקפיצותיה של האבן בטרם צללה. מנואל, לעומת זאת, התחפר במחשבותיו והתחבט כיצד יאמר את הדברים שכה התקשה לאומרם.

“החופשה הפעם תהיה קצרה במיוחד”, הודיע לבסוף, בטון לקוני, “אני נאלץ לצאת מחר, עם שחר…”

“אבל הבטחת לי שתישאר למשך שבוע ימים”.

“נכון, אבל הספינות אמורות לעגון בכל רגע ואני חושש מפני השותף שלי, שעלול לגזול ממני את הכסף שהפקדתי בידיו”.

“אם כך אתלווה אליך”, פסק הילד, כקובע עובדה. עיניו מפצירות, קורעות את לבו של מנואל כבבשר החי.

“לא אוכל, רפאלו. אתה יודע זאת”, הפטיר בשקט.

“אהיה לך לעזר, אתה לא תתחרט”, התעקש רפאלו, “עכשיו אני בן אחת עשרה, אינני ילד קטן. לא אהיה לך לנטל”.

“אתה לא מדבר בהיגיון, רפאלו”, נאנח מנואל, “מה לך לעשות איתי בדרכים? וכי לא שבעת די והותר מהנדודים שנדדנו ביחד, כשהיית קטן?”

“זו הייתה התקופה היפה בחיי”, אמר רפאלו, “אני שונא את הדודה אניטה ואת ברונו השחצן”.

“הם עדיפים עשרות מונים מהאנשים המפוקפקים שאני מתרועע עמם. הם גסים, מרי נפש, חסרי לב ושונאי ילדים”.

“אני לא מפחד מאף אחד. אתה תשמור עליי”.

“הו, רפאלו רפאלו, אתה חושב שזה קל כל כך לעזוב בית יציב וסביבה מוכרת? ישנם ימים שבהם לא מגיע מזון לפי, אני דוהר על גב הסוס למשך שעות ארוכות, בשמש הקופחת, מותש ורעב. זוהי חוויה מפוקפקת עבור ילד”.

“אף על פי כן…”

“לא!” קטע את הפצרותיו בקשיחות. עיניו התכהו, נעשו צרות, כמו שהן נראות בשעה שהוא כועס, אך רפאלו לא נרתע. הוא שילב את זרועותיו זו בזו, כמוכן לקראת קרב והפנה אליו את עורפו. 

“אני שונא את הילדים של סליאנו. הם כל הזמן מתגרים בי ומכנים אותי יתום פורטוגזי קטן”.

“אמרתי לך, רפאלו, אם לא תראה להם את נחת זרועך פעם אחת ולתמיד, הם לא יניחו לך…”

“הם חזקים ממני וגדולים יותר. אם אפתח את הפה כדי לענות להם, מייד יתנפלו עליי ויעשו ממני גל עצמות”.

מנואל נאנח. הוא נזכר בשנות ילדותו בעיר פורטו, בימים שבהם התקלסו בו וכינו אותו בביטויים משפילים. מראנו מסריח, חזיר יהודי… מנואל הילד לא נשאר חייב, אביו הוריש לו את כוחו הפיסי הרב והוא היה מתנפל עליהם ונאבק על כבודו. איש לא ריחם עליו, המכות היו אכזריות, אבל לאחר מספר היאבקויות שכאלה איש לא ניסה להתעסק איתו שוב.

רפאלו, לעומתו, הוא ילד עדין הדומה בתכלית הדמיון לאמו. ממנה ירש את תכול העיניים ואת מבנה גופו הגמלוני. מה יגרום לו להתחסן ולהתמלא בעוז?

“אתה צריך לאזור אומץ פעם אחת ויחידה ולהחזיר להם מנה אחת אפיים, גם אם זה יעלה לך במחיר של לסת שבורה או כמה חבורות כואבות”.

“אני לא צריך להחזיר להם יותר, כיוון שאני נוסע איתך”, חזר והתעקש אבל מנואל עמד בסירובו, כחומה בצורה.

“אתה נשאר כאן. אעמוד על כך שתשוב ותפקוד את ספסל הלימודים. עליך להפסיק עם העבודות הבזויות האלה ולהיות כאחד הילדים. אדבר על כך עם אניטה, לפני שאסע”.

עיניו של רפאלו ברקו מכעס. הוא התיישב לצד שיח ערער ותלש את עלעליו בזעם, בעוד מנואל הניח את ידו ברכות על כתפו.

“בוא ונהנה מהזמן המועט שנותר לנו ביחד”, אמר ברוך וליטף את רעמת תלתליו, יודע שהילד קשוב על אף ההבעה החמוצה שעל פניו. מאז ומעולם התרפק על סיפוריו של מנואל. הוא סיפר לו את סיפור פרשת השבוע, על מזימת בלק וקללותיו של בלעם שהפכו לברכות.

“שמעתי את הסיפור הזה כבר פעם”, רטן רפאלו בקול ממורמר, “הוא כתוב בברית הישנה. למה שהא-לוהים יציל את ישראל מקללתו של המכשף? והרי הם חוטאים שלא הלכו בדרכיו. מגיע להם להיענש”.

מנואל התנשף ממושכות, “מי אמר לך את הדברים האלה?”

“האח אנטוניו בדרשה של יום ראשון. הוא אמר שהיהודים כרתו ברית ישנה עם הא-ל אבל מהרגע שחטאו היא התבטלה ונכרתה מחדש עם אלה שדבקו במושיעם”.

“זוהי לא האמת, רפאלו”, ניצת הזעם בעיניו של מנואל. הוא היה מנוע, לפי שעה, מלהסביר לו עד כמה הטעות הזאת, המאשימה את אבות אבותיהם ברצח ישו, היא אשר מזינה את גלגלי השטנה הרצחניים.

“ביום מן הימים אסביר לך מדוע הוא טועה”, אמר לבסוף, “בינתיים אל תנסה להתווכח איתו, קבל את דבריו בשקט, אך אל תיתן להם לחלחל לנשמתך”.

“אני לא מתכוון להתווכח איתו, לא אפגוש אותו יותר לעולם. אני עומד להצטרף אליך”.

“לא, רפאלו, אתה נשאר בסליאנו”.

רפאלו התרומם על רגליו, נטל אבן קטנה נוספת והשליך אותה בכל הכוח לעבר האגם.

“אם אתה עוזב אותי עוד פעם, לא תהיה לך סיבה לחזור לכאן. לא תראה עוד את פניי”.

“אוהו, איזה איום”, לא יכול היה מנואל שלא להתחייך.

“אברח מפה ולא תמצא אותי לעולם”, זלגו עתה דמעותיו, על אף שהוא התאמץ למחות אותן בכל הכוח.

מניין נהיה עקשן כזה? נאנח מנואל, האם גם הוא עצמו היה עקשן בצעירותו?

מנואל בקושי זוכר את ימי ילדותו. 

אביו, חואקין בנדיטו, הגיע לפורטו ביחד עם יתר מגורשי ספרד, שנים רבות לפני שנולד. גם הוא, כמו יתר היהודים, היה קורבן לתרמיתו של דום מנואל הראשון שכפה על כולם להתנצר. רעייתו השנייה של המלך, איזבלה מאורגון, התנתה את נישואיה בגירוש היהודים מפורטוגל, אבל המלך, שחשש לוותר על היהודים, המוכשרים שבאנשיו, פעל בעורמה. לאחר שכינס אותם בנמל ליסבון, עם טפם וכל רכושם, כפה עליהם להמיר את דתם. 

לפני כן נחטפו הבנים, על מנת להניא את האבות מהרצון להגר. בין החטופים היה אחיו הגדול של מנואל, מרסלו, שנשלח ללימודי דת ותיאולוגיה קפדניים. 

הסניור חואקין לא פסק להתאבל עליו עד יום מותו.

הוא אינו זוכר שהיה עקשן כזה אלא שובב חסר תקנה ורודף תעלולים. הכומר ברתולמאוס הקפדן זכה למצוא, לא פעם ולא פעמיים, גור חתולים המסתתר מתחת לשמיכה שבמיטתו. צווחותיו שעשעו את הנערים שנצמדו לדלת חדרו ומנואל הוכרז כגיבור הכיתה. בפעם אחרת הושחל עכברון קטן ונפחד בחשאי לכיס גלימתו. האח ברתולמאוס נעשה חיוור כשלג ומאותו היום אף רדוף פחדים, עד כי חשבו שנכנס בו הדיבוק. 

אם נתפס מנואל היה עוטה על עצמו פנים מיתממות. כל כך מוצלח היה בהתחזויותיו עד כי איש לא נטה לחשוד שבו האשם.

לאחר שבגר הפכו מעשי הקונדס לתעלולי נקמה כלפי אלה שהעזו להכעיסו. 

כך אירע לחואן קסטילו, זמר ה”סופרנו” הקטן במקהלת הכנסייה שהיה נהנה להקניטו. לילה אחד התגנב מנואל לחדרו בשעה שישן ומרח על פניו משחת נעליים שעורבבה בנדיבות בפלפל שחור, אותו תבלין חדש שהחל להגיע מהמזרח. למחרת צפוי היה להתקיים קונצרט גדול ורב משתתפים. איש לא הבין מדוע נפקד מקומו של הסופרן הצעיר שהיה נתון בהתקף זעם, כשהוא נאבק בגירוד בלתי נסבל ומתייפח ממראה פניו המנופחות. 

מאוחר יותר עשה לו שם של בריון וזרע סביבו אימה כאשר השיב מנה אחת אפיים לנערי הרחוב קסטלו דה וידה שהתגרו בו, בשובו לחופשה. הוא היה עשה את עצמו נעלב ובורח מפניהם אבל בסמטה החשוכה המתין להם, תפס שניים מהם בזרועותיהם והטיח אותם אחד בראשו של השני, בשעה שהאחרים נסו על נפשם. 

האם עקשנותו הבלתי נסבלת של רפאלו נובעת מחוסר הביטחון שלו? יגיע היום שבו ילמד אותו לאחוז בכלי נשק, אבל בינתיים הוא חייב לדעת לוותר.

“להיכן תלך?” שאל לבסוף.

“לא יודע”, אמר רפאלו בהיסוס, “אולי אל ההרים”.

“מה יש שם שאין לך פה?”

“אלך לחפש שם את… את אמא”.

מנואל השתתק. אמא שלך נרצחה לפני תשע שנים, אמר ללא קול, והרי אתה יודע את זה. גם אם אתה מתאמץ לשכוח או טווה לעצמך סיפור חיים דמיוני, כפי שעשית עד לפני כמה שנים. תמיד יבואו הילדים של סליאנו ויזכירו לך שאתה יתום. 

לא תוכל להימלט מסיפור חייך, רפאלו, כשם שלא תוכל לברוח מעובדת היותך יהודי.

הוא השקיף אל עבר השמש הנוטה מערבה ותהה אם כבר עגנה האונייה בנמל נאפולי. עד לא מזמן היה מנואל רוכש את הסחורות מידיו של הסניור דה לונה, היהודי העשיר, אבל ג’ובאני, השותף האיטלקי שלו, שכנע אותו לעשות עסקים ישירות עם הודו ולהביא סחורות באמצעות ה”סמרלדה”, מבלי לשלם את דמי התיווך.

לפני שיצא לסליאנו הרגיע אותו ג’ובאני שהכול בשליטה, אבל חיוך כלשהו שהיה נסוך על פניו עורר את חשדותיו של מנואל. האם לקח את הכסף לעצמו וחיפש עילה להיפטר ממנו? בכל יום שהוא מתעכב עלול האיש לקבל את הסחורה לידיו, לשלוח אותה הלאה ולשלשל את הרווחים לכיסו.

הוא התנשף בקוצר רוח, “הנח לי, רפאלו. אני מוכרח לחזור לנאפולי בהקדם האפשרי”.

רפאלו הבין שהתעקשותו חסרת סיכוי אבל הוא לא יכול היה לחזור בו. הוא כרע על העפר ויילל כמו תינוק, תלש שיחים וצרח כשם שעשה בעבר, בכל פעם שלא קיבל את מבוקשו.

כך הותיר אותו מנואל ושב אל הבית, עד ששקעה החמה והיום נאסף.

***

באישון הליל דפק מאן דהוא על דלת ביתם של דה-מאיו. אניטה פתחה את הדלת לכדי חריץ וסקרה בחשדנות את פניו של הזר, עד שזיהתה שהוא איננו אלא אלפרדו בן גילברטו, הגיבן מנאפולי. 

מה מעשיו כאן בשעה מאוחרת זו? רטנה בחוסר סבלנות, וכי אין בו לב להטריד אישה זקנה המבקשת לפרוש למיטתה?

“סלחי לי, סניורה”, אמר התנשף, “אני מחפש בדחיפות את האורח שלך, דון מנואל. הבנתי שהוא פה”.

היא פתחה את הדלת בזעף והסתלקה לחדרה.

משזיהה את ידידו נעשה מנואל חסר שקט. די היה לו לבחון את ההבעה שעל פניו כדי להבין שדבר מה אירע.

“קרה משהו לאונייה סמרלדה?” שאל בחשש, “או שג’ובאני החליט לשים יד על כל הסחורה?”

אלפרדו לא השיב. הוא רק סימן למנואל שהעניין חשוב מכדי שידברו אודותיו בין ארבעת כתלי הבית.

אלפרדו, בן האנוסים הגוץ, היה יד ימינו של מנואל בעסקי המסחר שבנאפולי. ביחד פרקו את שקי התבלינים מהנמל, מאוניותיו של הסניור פאבלו דה לונה, והעמיסו אותם על גבי עגלותיהם. לעיתים הצטרף אליו אלפרדו ביציאתו למסע מכירת הסחורות, בכפרים ובעיירות שמסביב לנאפולי.

אם הגיע עד הלום בשעה מאוחרת כזו, נחרד מנואל, אין זה אלא מפני שהדבר חמור ודחוף ביותר ומצריך חשאיות.

הם יצאו אל חורשת האורנים שמאחורי שדות התבואה ובחרו בנקודה חשוכה וחשאית.

פניו של אלפרדו נראו מתוחות. הוא הביט שוב ושוב לאחוריו, לוודא שאין איש העוקב אחריו.

“קרה משהו בנמל, אלפרדו?”

“האונייה סמרלדה עגנה בנמל. הסחורה הגיעה בשלום, אבל חוששני כי ג’ובאני גוסטבו רוקח מזימות מאחורי גבך, דון מנואל”, לחש, “כל יום שאתה נשאר פה, בסליאנו, מסכן את חייך”.

מנואל התנשף ממושכות. מעולם לא סמך עליו, על שותפו הגוי, וחשש שבמוקדם או במאוחר ינסה לשים יד על הסחורות כולן. וכי עתה, משיצא לחופשה, החליט שהגיעה ההזדמנות?

“מדוע לא פנית לפאבלו דה לונה? הוא יעשה הכול כדי להגן על זכויותיי”.

“לא רק תאוות בצע היא העומדת לרעתך, דון מנואל”, נאנח אלפרדו, “חוששני כי הלשכה הקדושה מבקשת אחריך”.

“האינקוויזיציה?” החוויר, “מניין לך?”

“אמש ראיתי את ג’ובאני מסתודד עם נזיר דומיניקני לבוש שחורים. אחד מאנשי הלשכה המשוקצת”, אמר בקול נמוך. “היה עמם גם יהודי מהאנוסים, לבוש כבן אצילים שהזכיר את שמך”.

“הזכיר את שמי?” התפלא מנואל.

“אכן כן. התקרבתי כדי לשמוע על מה הם מדברים. שכה אחיה, שמעתי אותם אומרים מפורשות מנואל, קונברסוס וסאנטו אופיסיו”.

מנואל התנשם ממושכות. סאנטו אופיסיו הוא שמה הספרדי של הלשכה הקדושה. ג’ובאני איננו מודע לעברו ומעולם לא חשד בו שהוא אחד המומרים. מיהו הנבזה שפגש אותו כדי להסיתו? כפי הנראה זהו אחד מהיחידים על אדמת איטליה העלול להכירו מהעבר.

כף ידו הימנית נקמצה לאגרוף. נראה כי סוף סוף נקרתה לפני ג’ובאני הזדמנות מצוינת להניח את ידו על כספו. הנוכל האיטלקי בוודאי מסר להם פרטים וכיוון אותם למקום הימצאו. על אף שנות שותפות ארוכות הוא לא יעמוד לצדו לכשיואשם בהתייהדות, הוא גם לא יעיד לטובתו אם יערכו נגדו משפט ברומא.

מי יודע אם לא נשלחו כבר הקומיסארים בעקבותיו, לסליאנו. עליו להימלט מכאן ויפה שעה אחת קודם.

“מי היה הזר?” הוסיף לשאול, “האם תוכל לתאר לי את תוארו?”

“אינני מכירו. הוא היה לבוש בפורפואן נוקשה ומרופד עם שכמייה כהה מברוקאדה, כדרך האצילים. אלמלא מבטאו לא היה ניכר שהוא מהאנוסים”.

מי יכול להיות האדם שזיהה את פניו והיה מנוול מספיק כדי להסגירו לידי האינקוויזיציה? רוב חבריו מהימים ההם, בליסבון, יצאו זה מכבר מתחומי מלכותו של קרל הגדול והתפזרו ברחבי האימפריה העות’מנית. גם אם ישנם כאלה שהשתקעו באיטליה, כמוהו, אף אחד מהם לא יהין לעשות דבר נורא שכזה ולהסגיר את בן עמו לידי החיות צמאות הדם. 

החמה עלתה בו להשחית. תמיד חש שאם ייתפס אי פעם יהיה זה הודות לבוגד מה”נוצרים החדשים”, המבקשים להוכיח את נאמנותם בכל דרך. 

עליו לקום ולברוח, ויהי מה. 

אבל מה יעשה עם רפאלו? מנואל עצם את עיניו בכאב ושקע במחשבות, מתעלם מהאיש הנאמן שעשה את כברת הדרך על מנת להזהירו.

“עליך להימלט בהקדם האפשרי”, אמר אלפרדו, “אם לא יגיעו הקומיסארים לסליאנו, היום או מחר, הם עלולים לארוב לך בנאפולי, או בפלרמו… הם ימנו פמיליארים שירגלו אחריך ויארבו לך בפעם הבאה שתגיע לסליאנו”.

מנואל נשך את שפתיו. הוא לא יוכל לחזור שוב לסליאנו, לפחות לא בתקופה הקרובה. 

האם יימלט על נפשו, כפי שהם מצפים ממנו, או שיתבע את כספו מידי הנוכל?

מעולם לא סמך על ג’ובאני ולאחרונה התנהגותו עוררה את חשדותיו ביתר שאת. האופן שבו חייך אליו בפגישתם האחרונה, כאילו הוא יודע דבר מה, הנסתר מידיעתו… אסור לו לוותר לו, הוא חייב לחזור לנאפולי ולתבוע את דמיו.

התעשת, מנואלו, התעשת. גער בעצמו. ברגעים כאלה, בשעה שהספינה טובעת לא זה הזמן לנקמות. עליך להיות מרוכז וקר רוח כדי לתכנן את תוכנית ההימלטות הטובה ביותר.

“תודה רבה לך, ידידי הטוב”, טפח על שכמו וליווה אותו עד ליציאה מהכפר.

גם אחרי שאלפרדו נעלם מעיניו לא הסתלק מייד אלא נשאר לעמוד קודר ובוהה, אל מול האופק.

הלבנה נטתה על עבר המערב והסתירה עצמה בין העננים. בהלה אחזה בו ומחשבותיו נעשו פזורות.

הוא ניגש לארוז את מטלטליו המועטים, התלבט בינו לבין עצמו איזה חפץ לקחת ואיזה להשאיר, רוקן מחצית מתכולת תיקו וניגש אל החצר, אל האורווה שבה המתין לו סוסו. 

מחשבה חלפה בראשו, סוחפת אותו כמו סופה של חול, דוקרת בלבו דקירה חדה מאין כמוה. רפאלו. לא, הוא לא יוכל לעזוב אותו מבלי להיפרד ממנו. 

הוא הניח את התיק ושב אל החדר. אנחותיה של אניטה מהחדר הסמוך עוררו בו חוסר נוחות. הוא ניגש אל החלון בחדרו של רפאל כדי להסיט את הווילון. קרני הלבנה הציצו לרגע ושטפו באור יקרות את הפנים השלוות. פניה של ביאטריס החרותים בפניו לעד. 

מנואל עצר את נשימתו. ייסורי מצפון נקפו אותו. איך יקום וייעלם לו? 

הפעם, שיער, אין לדעת מתי יעלה בידו לשוב. די לו בסכנה שברונו יפטפט והזקנה לא תהיה זהירה מספיק, כדי שיארבו לו גם כאן. לא קשה יהיה להם, לאנשי הלשכה, להבין שנפשו קשורה בנפשו של הילד. העובדה הזאת לבדה תאפשר להם להתעלל בו.

וכי קיים דבר היכול לעצור את המכונה הקתולית האכזרית? ילד קונברסו הוא טרף קל. די שייפול ברשתם על מנת שאביו יסגיר את סודותיו. 

מנואל עצם את עיניו. לא, הוא לא יוכל לסבול התעללות ברפאלו. עליו להגן עליו, כשם שהבטיח ביום ההוא, הנמהר, לאישה שאהב, לפני שהוצאה להורג. 

בהחלטה של רגע, גמר אומר לקחת אותו עמו.

“קום, רפאלו, קום”, לחש באוזנו של הילד, “אנחנו חייבים לצאת אל הדרך”.

רפאלו הציץ בו בהבעה מנומנמת. לאן יוצאים? על מה אתה מדבר?

מנואל התנשם ממושכות. עליו להיות רך יותר, כדי שלא לעורר בילד בהלה.

“נו, מה אתה מהסס?” התחייך, “שכנעת אותי לקחת אותך איתי. עליך למהר ולבוא, פן אתחרט”.

הדברים האחרונים פעלו את פעולתם, כמו קסם. רפאלו זינק על רגליו, התמתח ומיהר אל המלתחה כדי לארוז את בגדיו.

“לא, זה לא טוב רפאלו”, מחה מנואל משראה את תיקו הגדול והמגושם, “לא נוכל לקחת את כל זה. אתה חייב להצטמצם ולקחת רק את הדברים החשובים באמת”.

“האם עוד נחזור לכאן, אבא?” שפשף רפאל את עיניו. ניכר היה כי הוא עודנו נתון בחבלי השינה.

“הממ, לא… כנראה לא”.

***

בזמן שנותר לרשותם בטרם יעלה השחר, הספיקו לגמוע מרחק של כמה מילים, על גב הסוס שאביו קרא לו “וולטה”, ולהגיע למבואותיה של עיירה קטנה.

מנואל ביקש להמשיך עוד קצת ולמצוא מקום מחוץ ליישוב על מנת לנוח בו במשך שעות היום ועד שתשקע השמש, כיוון שרק בשעות החשיכה רצה להמשיך את מסעו, אבל רפאלו כרע תחתיו בלאות.

למראה חולשתו של הילד נקף אותו לבו על שהתפתה לקחת אותו. אין לו מושג, לרפאלו, עד כמה רבה הסכנה ולא זו העת להסביר לו את טיבה. כיצד יגייס אותו לשתף פעולה מבלי לקטר עד שיגיעו למקום בטוח? עליהם להתרחק ככל הניתן מסליאנו. כיצד יצליחו לצאת מגבולותיה של ממלכת האפיפיור בשעה שהילד, שאינו מורגל ברכיבה ממושכת, דורש בכל עת מנוחה?

מנואל בלע את רוקו. מעולם לא אהב להתחרט על החלטות שקיבל, אף לא על הגורליות שבהן, על כן שינס את מותניו והוביל את רפאלו בעקבותיו, אל השוק. 

המקום המה אדם. רוכלים ישמעאלים מצפון אפריקה לצד חיוורי עור מארצות אשכנז, אנדלוסיים מחצי האי האיברי לצד תורכיים המגלגלים בין אצבעותיהם מחרוזות תפילה. ריחות התבלינים מהמזרח נמהלו בריח של טבק חריף, שזה מכבר הגיע לאירופה מהיבשת החדשה. 

כאשר הגיע לאפו ריח הפלפל השחור נזכר בג’ובאני ובתעלוליו וחמתו בערה בו מחדש. הוא חישב את מספר הפלורינים שברשותו והבין שאין לו מספיק כדי לצלוח את המסע אל חבל הארץ העות’מני. לו היה בגפו היה מצמצם במזונותיו ומוסיף להתקדם. מאז ומעולם היה חזק ובעל כוח סבל. אביו כינה אותו בצעירותו “שור הבר”, בשל יכולתו לאכול מעט ולשבוע למשך זמן רב, אולם נוכחותו של רפאלו משנה את התמונה כולה.

הוא רכש כיכר הלחם, נטל מלוא החופן שיני שום ובצל, מזג לתוך אחד מכליו מעט שמן זית ושילם את הסכום שננקב. 

רפאלו בחן את פניו ולא הבין מדוע התכרכמו.

מאוחר יותר בשעת בוקר מאוחרת, לאחר שסיימו לסעוד את לבם ביער האלונים, התעטף בטליתו והתפלל שחרית. 

לא היה טעם להסתיר את הדבר מפני רפאלו.

מנואל התעלם ממבטיו המשתאים, ממטר השאלות ואף מהגיחוך שעלה על פניו לנוכח השרוך הזה, השחור והארוך, הלפוף מסביב לזרועו השמאלית. 

הוא העדיף להתרחק קמעה כדי לפנות בשיח ישיר אל בוראו. מה אעשה? המו רגשותיו, כיצד אצליח להתחמק מהקומיסארים חדי העין ומשליחי הלשכה צמאי הדם, עם ילד חלוש ורעב?

לאחר שסיים את תפילתו חש מעודד. נמשיך לנאפולי, גמר בנפשו, אפגוש את ג’ובאני במפתיע ואקח ממנו את שקי התבלינים המגיעים לי. לאחר מכן נשים פעמינו צפונה, דרך הכפרים, ניפטר מהסחורה ונמיר אותה בכסף שיעמוד לרשותנו כדי לצאת מתחומי הקיסרות הרומית הקדושה.

ולאחר מכן? הוא עצם את עיניו. מושא כיסופיו מאז ומעולם היה להגיע מזרחה, לפקוד את אדמתה של ארץ הקודש, להשתטח על קבריהם של הצדיקים, לשאוף לריאותיו את אווירה המחכים. רק שם, ידע, יוכל לשוב לזהותו האמיתית, למקצועו האהוב ולחיים יהודיים נטולי בושה.

ההחלטה נסכה בו ביטחון והשיבה חיות לנפשו, כמו לגימה ממימיו של עץ החיים.

נותר לו עתה לפזר את הערפל הסובב את תודעתו של רפאלו, הממשיך לבהות בו בבלבול. 

וכי הגיעה העת? גם אם לאו, לא יוכלו להמשיך בדרכם מבלי שיסבר את אוזנו. הוא סקר את סביבותיו, המקום נראה לו בטוח למדיי.

“בוא רפאלו, שב לצדי”, רמז לילד להתקרב אליו, “יש לי שיחה ארוכה לנהל איתך, בטרם נמשיך…”

במשך שעה ארוכה סיפר את סיפורם של האנוסים, המשמרים בסתר מסורת עתיקת יומין של אבות אבותיו. בהתחלה עטו פניו של רפאלו בהלה. השפעתו של האח אנטוניו הייתה עוצמתית וקשה היה לילד להשתחרר מהתיאורים הנוראיים ששמע בנוגע ליהודים.

“האח הקדוש אמר שהאל שלהם הוא החזיר, לכן אסור להם לאכול אותו ובכל מקום קוראים להם מראנוס”.

“איך אנחנו יכולים לעבוד את החזיר, אם א-לוהינו ציווה אותנו שלא לעבוד שום פסל ושום תמונה? אתה יודע שאפילו בבית המקדש, בשעה שנחרב, לא מצאו הרומאים אלא אבן אחת גדולה שעליה היה מונח הארון?”

בהתחלה היה קשה לו, לרפאלו, להשתכנע. הוא המטיר אלפי שאלות, הקשה קושיות ולא הסתפק בתשובה חלקית. 

מנואל התחייך, וכי לא נראה כך בעצמו, בשעה שגילה לו אביו חואקין שהם מזרע היהודים?

הם ישבו שם, תחת עלוות עצי המחט, סמוכים זה לצד זה. השעות נקפו בזו אחר זו אבל נדמה היה כאילו הזמן כמו עמד מלכת.

רפאלו נראה בוגר יותר, רציני מאי פעם ובעיניו החלה מרצדת אש חדשה שטרם נראתה כמותה. אש שניצתה לשמע סיפורי סיני, הסנה, ים סוף והירדן. אש שרחשה לשמע מלחמת גדעון, גבורת החשמונאים וניצחון מרדכי ואסתר. 

ברגע אחד קטון בחר להצטרף אל המסע הממושך שניהלו אבות אבותיו, בני העם הקדמון. מנואל חש נפעם. זוהי בדיוק אותה האש שרחשה בו עצמו ביום שבו השתכנע מדבריו של הראובני וחש בקרבו תשוקה בלתי נשלטת לעשות את אשר עשה תלמידו האמיץ, דייגו פירס. האם כך נראה אף הוא באותם הימים, מבע חולמני על פניו ולחייו סמוקות מרוב גאווה?

“אתה מבין, רפאלו”, הצטער מנואל על שהוא נאלץ להעציבו, “לא היגרנו מפורטוגל אלא נמלטנו מפניה בשל היותי יהדותי. גם אמך נהרגה לאחר שהואשמה בכפירה”.

רפאלו הסב אליו את פניו ונתן בו מבט ממושך. אבא כמעט אינו מדבר על אמא, מעט מאוד ידע על אישיותה או על האופן שבו נרצחה. רגש חדש הציף את פנימיותו, רגש שלא הכיר וכל כולו גאווה על האישה האמיצה שמסרה את נפשה בשל השתייכותה לעם הנרדף.

מנואל עצם את עיניו ותיאר באוזניו את התמונה הצרובה בזיכרונו, תמונת היום הגשום ההוא בסוף ספטמבר, יום הדין והצום הגדול. בסמטאות ליסבון שוטטו הפמיליארים, מסייעי האינקוויזיציה, ובמרתף ביתו של מיגל, בחדרי חדרים, הצטופפה חבורת אנשים עטופי טליתות שנשאו את תפילתם החרישית. 

“א-לוהינו וא-לוהי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך”. 

התריסים מוגפים והפמיליארים המרחרחים ככלבי טרף מציצים לתוך הבתים, כדי לגלות תכונה כלשהי שדי בה כדי להחשיד ב”חודאיסטיות”. מנואל ממצמץ בעיניו כדי להתרגל לחשיכה, משתדל שלא להביט בפניהם של אלה הסובבים אותו, שלא את כולם הכיר. החזן פותח בנעימה עמומה בסולם מינורי ששזורים בה עצב וכיסופים ונדמה היה כי נחצבה מתוך לבו. עיניהם של כולם נעצמות והלב נכסף להמריא מעבר להוויה הקודרת, להקשיב בתוך הצלילים למשק כנפיה של הגאולה.

“גם הסניורה אניטה וברונו יהודים?” השתומם רפאלו.

“כן, ילד שלי, אבל רוב האנשים מסביבנו לא יודעים זאת. אני מציג את עצמי באיטליה כסוחר פורטוגזי מהנוצרים הישנים ועליך לשמור את הסוד הזה מכל משמר”.

“אז לאן ממשיכים?” שאל רפאלו בעליצות. עיניו הבורקות העידו שהוא חש, סוף סוף, שותף אמיתי למסע, שותף אמיתי לסוד השייך אך ורק לשניהם.

“נתקדם עד לעיר נאפולי”, נאנח מנואל, לבו אמר לו שהמסע לא יהיה פשוט, “עלינו להיות זהירים. בנקודת העצירה הבאה שלנו אלמד אותך להשתמש בכלי נשק”.

עיניו של רפאלו אורו. נשק אמיתי? ברונו, לו היה כאן כרגע, היה מוריק מקנאה.

“אתה חושב ש…” לא יכול היה להתאפק מלשאול, “שהם ירדפו אחרינו?”

“מי ירדוף?” חוורו פניו של מנואל. מניין לילד לדעת את אשר לא נאמר לו במפורש?

“דודה אניטה וברונו, כמובן”.

תמימותו של רפאלו הייתה כל כך נוגעת ללב, עד שמנואל לא יכול היה לכבוש את צחוקו.

“חחח, לא הם לא ירדפו אחרינו. הסר דאגה מלבך”.

“אז למה אתה רוצה לאמן אותי בנשק?” שאל, “למה אתה נראה כאילו מישהו רודף אחריך?” 

זוג עיניו של רפאלו היו רציניות כל כך ודרשו תשובה כנה, אבל טרם הגיעה העת. עדיין מוקדם מכדי לפרוש את הקלפים כולם.

פורסם ב- כתיבת תגובה

איגרת מארביל – פרק ראשון

שתי דמויות שעטו על גבי סוסיהן האציליים על פני המישור הרחב שממערב לעיר ארביל.

הגבוה מבין השניים, בלוריתו מתבדרת ברוח ולחייו סמוקות, החזיק במושכות ושעט במרץ. “קדימה, אריאן, מהר יותר”, צעק אל עבר חברו המזדנב מאחוריו.

לרגע הרחיק ובמשנהו נעצר והמתין לאריאן שיתלווה אליו, עד שנפתח מול עיניהם האופק הרחב וחשף בפניהם את מראהו המרהיב של החידקל, הנהר ששני הנהרות – הזב הגדול והזב הקטן – נשפכים אליו ומימיו מנצנצים באור סגלגל.

“תגיד לי, נערי,” סינן תיאו לעבר אריאן המתנשף, “האם אתה משוכנע שאתה רוצה להיות מלך?”

היה בשאלה הזו כדי להקניט, אלא שאריאן בחר להתעלם. לו היה זה אחד ממשרתיו היה נוזף בו, אולם לתיאו, ידידו הטוב ביותר, מותר לשאול שאלות חצופות. מותר לו אף לקרוא בשמו הפרטי או לכנות אותו בכינויי חיבה, כך בפשטות, ללא גינוני מלכות.

“האם אתה רואה את המצודה?” שאג תיאו תוך כדי שעיטה קדימה, “עליך לדהור מהר יותר כדי להשיג אותי”.

מה יש בו בתיאו הזה, המבוגר ממנו בשנים אחדות, שמזכה אותו במעמדו המיוחד? זו כנראה החברות רבת השנים. אט אט ובסבלנות הצליח תיאו לרכוש את ליבו, לגאול אותו מבדידותו, בדידות של נסיך חדייב שהכול נוהגים בו כבוד, אך איש איננו מעז להישיר מבט בעיניו ולהתייחס אליו כאחד האנשים.

ועכשיו הוא מתגרה בו שוב, משתעשע מהקנטותיו, כמו אותו גלדיאטור המתגרה בשור בזירת הקרב. בוודאי שהוא רוצה להיות מלך. עקביו הצליפו בצלעות הסוס ובשאגת קרב שעט קדימה, נכון להדביק את תיאו ולהשיגו.

המישור שממערב למצודה היה זרוע בשרידים עתיקים של העיר הקדומה. מינרט עצום התנשא לגובה שלושים מטרים וסביבו מבנים נוספים, שהפכו זה מכבר לחורבות וכמעט ונמחו מעל האדמה.

התחרות עודדה את אריאן להתחכם ולבחור בדרך אחרת, עד שהצליח להקדים את תיאו בדקות אחדות.

“השגת אותי, נערי, אבל זה עדיין לא אומר שהשלטון בידך”, אמר תיאו והשליך לעברו חרב, “בוא נראה אותך מביס אותי בסיף”.

אלמלא היה מכיר אותו ואת מצבי רוחו המשתנים, היה אריאן נעלב, אבל תיאו אף פעם איננו צפוי. בזיכרונו עלתה הפעם הראשונה שבה עמד על טיבו של הצעיר החצוף וחסר היראה. לפני שנים אחדות פיתה אותו תיאו לבוא עמו לתחרות רכיבת גמלים. בתחרויות האלה, המאוסות בעיני אימו המלכה, התחרו בני אצולה ערביים באצטדיון הומה אדם. לו ידעה הלני כיצד מסתיר עצמו בנה הבכור בעודו עטוף בצעיף פשוט, על מנת שלא יזהוהו, ואיך מפלס הוא דרכו בעקבות חברו חסר הרסן בין ההמונים, האביונים ברובם, אל מקום ישיבתם ביציע – הייתה מתחלחלת בוודאי עד עמקי נשמתה.

“קדימה, אריאן, חזק יותר”, מעודד אותו עתה תיאו להשתמש בחרבו בכל הכוח, “למלך חדייב אסור להיות רכרוכי”.

בעקבות החוויה האסורה ההיא צצו הרפתקאות רבות נוספות. פעמים נגרר אחרי תיאו כדי להאזין למופע מוסיקלי יוצא דופן ובפעמים אחרות נהנו יחדיו ממופע קרקס נודד וססגוני.

כל אלה היו פסולים בעיני אימו.

מאז שהתגיירה הלני נאסר עליהם, על בני המשפחה המלכותית של חדייב, ליהנות ממופעי בידור של בני התרבות המקומית, של אלה המתקראים בפיה “עובדי אלילים”, אך אריאן לא יכול היה להתגבר על משיכתו. תיאו גילה בפניו עולם ומלואו; תרבות חדייב עשירה שנעלמה בעקבות כיבושיו של אלכסנדר מוקדון אך שרידים שלה ניכרו עדיין ביתר עוז בכל סממני התרבות, בזמרי הרחוב, במופעי הקרקס הנודדים, במחול הכפריות ובמבנים הארכיטקטוניים הקדומים כדוגמת המצודה שלפניהם. המצודה הזאת משכה אותם, את תיאו ואת אריאן, לחמוק אליה, לחקור את טיבם של החרסים המרובים הזרועים בשדותיה, להתאמן בסיף או בהיאבקות בין מגדליה המטים לנפול, או להשתרע על כר הדשא ולהביט בהשתאות על הכוכבים.

“יפה מאוד, נערי”, מחמיא לו עתה תיאו, לאחר שעלה בידו להכות בחוזקה בחרבו ולגרום לה להישמט, “אתה הולך ומתקדם. אולי בסוף אכן תהיה מלך”.

“זה ברור שבסוף אהיה מלך!” יורות עיניו של אריאן גצים. לעיתים ההקנטות של תיאו מצליחות לעורר בו חֵמה.

“השאלה היא למה עליך לחכות זמן רב כל־כך?”

אריאן נותן בו את עיניו, למה הוא חותר לכל הרוחות? אימו הלני, היא הגבירה הראשונה של חדייב ועדיין שולטת בעוז, מאז שאביו מונבז הסתלק לעולמו. אין כל יסוד לצפות שהוא, על אף היותו הבכור בין בניה, יזכה כך פתאום לשבת על כס השלטון.

אריאן הניח את חרבו ונתן בחברו מבט נוקב, מצפה שיבאר את דבריו אבל תיאו בחר לשתוק, כנהנה לחוד את חידותיו.

“אתה מעדיף לחכות, אריאן, אני רואה את זה בעיניים שלך”, אמר לבסוף באותה נימה מקניטה האופיינית לו כל־כך, “כבן מסור המחכה לרגע שבו יימסר לידו השלטון לאחר שאימו האהובה תסתלק לעולמה”.

הציניות הדוקרת הזאת גורמת לאריאן להשפיל את עיניו במבוכה. עד כמה היה רוצה למחות נגד דברי חברו, אבל מה לעשות, הצדק איתו. “פעם אהבתי אותה אבל כיום קשה לי… קשה לי עם הסגפנות שלה, עם הנוקשות היהודית שהיא אימצה לעצמה”.

מהרגע שהותר הרסן התקשה מלעצור בלשונו.

“אני לא אוהב את ההתנזרות שלה מכל אוכל ראוי וטוב. היא עצמה בקושי אוכלת וכשאני מעז לחטוף אומצה עסיסית היא נוקבת אותי במבטים חמורים. תמיד המבטים השקטים האלה… הנוזפים… ומאז שהתחלתי להסתובב בבתי המרזח, היא לא מפסיקה להעיר לי. ‘לשתות שיכר?’ כך היא אומרת, ‘זאת לא הייתי מצפה מיורש עצר'”.

החיקוי היה מוצלח כל־כך עד ששניהם התגלגלו מצחוק במשך דקות ארוכות.

“בכל פעם שהיא חוזרת מירושלים היא מביאה איתה עיקרון חדש”, המשיך אריאן לרטון, “שמעת מהו האיסור האחרון, תיאו?” עיקם את פרצופו, “אסור לרכוש תבלינים מסוחרים זרים המגיעים מהמזרח, סחורותיהם מפוקפקות ומי יודע איזה חמץ נמהל בהם… כאילו שכל השנה פסח”.

חיוך הסתמן על פניו של תיאו, מי כמוהו שותף ומודע לתסכוליו הכמוסים של יורש העצר.

“אסור להקשיב למוסיקה זרה”, המשיך אריאן במרירות, “או לקיים ריקודי נשים בחגיגות הממלכתיות. כל תושבי חדייב נתבעים לכבד את שיגעונותיה והם הולכים וגדלים מיום ליום…”

“השיגעונות שלה לא מפריעים לאף אחד מהאחים שלך, משום מה”, העיר תיאו.

“בוודאי שזה מפריע להם, אבל הם לא מעזים להודות בכך”, מיהר להשיב, “אולי חוץ מיוסף, שנהיה קיצוני כמוה עם ההקפדות שלו… כמו איזה כוהן בירושלים השוכח שהוא נסיך חדייבי”.

“כל היהודים הם קיצוניים”, הטיח בו תיאו, “קיבלתם את האיסורים האלה מרצון מהרגע שבו נהייתם יהודים”.

“אני יהודי, תיאו?!” העמיד אריאן פני נעלב, “בעל כורחי אני יהודי”, מחה בעוד פניו מאדימות, “מעולם לא אפשרו לי לבחור אחרת”.

“כשתהיה מלך תוכל להחזיר את הכול לקדמותו”.

שוב הוא מתגרה בו ומתסיס אותו לחינם. וכי יש באפשרותו לשנות חוקים ממלכתיים שנעשו להרגל בן עשרות שנים? עד שיגיע יום המלכתו תהיה ממלכת חדייב כולה יהודית וקיצונית בהקפדותיה, כמו שכנתה הבבלית.

אריאן הרים את עיניו אך המבט שמצא בעיני חברו לא נראה כהלצה או כהתגרות.

“זמן רב ייקח עד שיעלה בידי להיות מלך”, אמר בהסתייגות.

“לא בהכרח”.

“למה כוונתך?” הוצתה סקרנותו.

במקום להשיב זינק תיאו על רגליו, תפס את רצועות האוכף וקפץ על גב סוסו. בלתי צפוי כדרכו. “כבר מאוחר, בוא נחזור”, קרא לאריאן. הפעם לא ניסה להתחרות אלא הדהיר את סוסו לצידו, על פני המישור הרחב.

הערב הצעיר פרש מעליהם יריעה כהה ובה אלפי כוכבים. העלטה הלכה ונעשתה סמיכה ופתאום, מבלי משים, נתקלה כף רגלו של סוסו האצילי של אריאן באבן טועה בצד הדרך וכשמעד נשמט אריאן מעל גבו בתנועה חדה. במקום להושיט יד לנסיך המתפתל על הארץ ניגש תיאו אל הסוס והצליף בגבו בשוט שבידו.

“מה אתה עושה?” קרא אריאן בהשתאות.

בעיניו של תיאו ניצתה אכזריות, מפתיעה בעוצמתה. “מגיע לה, לבהמה הארורה”, שאג בפראות, “כפיות טובה היא לעולל כך למלך”.

“זו לא הייתה אשמתו, תיאו”, מלמל אריאן ביובש. צר היה לו לשמוע את אנקותיו של ידידו הנאמן, “וחוץ מזה, הגזמת תיאו, אני עדיין נסיך”.

“אבל בקרוב תהיה מלך, אם תרצה בכך”.

שוב הוא מסקרן אותו בחידותיו. אריאן הציץ בעיניו ותהה מה עומד מאחורי הנימה ההחלטית שבקולו.

“יש לי תוכנית,” אמר תיאו לבסוף, בעודו משקיף אל האופק, “על מנת שהיא תצליח להתממש יהיה עליך לשמוע בקולי ולא לשתף איש בסודנו”. תיאו ניגש אליו והושיט לעברו זרוע אמיצה, “האם אתה סומך עליי? זה יקרה מהר הרבה יותר ממה שאתה חושב”.

***

בפאתי העיר ארביל, לאורו של ירח חרמשי, ישבו שני אנשים סביב שולחן עץ ישן. המיקום היה מושלם. מבנה אבן נטוש, בשעה שגשם זלעפות ניתך ארצה. אין איש יוצא ואין איש בא.

אור העששית החיוור הטיל צילו על גבי כתלים חשופים, המרושתים בקורי עכביש, וריצד על פניהם. המבוגר מביניהם, שפמו ארוך וסבוך וזוג עיניו מתרוצצות בדריכות אנה ואנה, הניח ידו על קנקן השיכר שלפניו ומילא את כוסו של בן שיחו עד לגדותיה, על אף שטרם התרוקנה.

היה זה יין שרף רימונים עסיסי שאדיו התפשטו בחלל החדר והדיפו ריח מתקתק.

“נשארו לך שבועות אחדים, קרדואן, לתכנן את תוכניתך עד אחרון הפרטים”, אמר הצעיר, מתאמץ לשוות תקיפות לקולו, “השיירה תצא לדרך בתחילת ירח ניסן”.

“אל תדאג, אדוני”, מיהר הקצין להשיב לאחר שמזג לעצמו כוס ורוקן אותה באחת, “התוכנית כבר רקומה עד אחרון הפרטים. עד לחצות הלילה תתבצע המשימה במלואה ובטרם יעלה השחר ידאגו האנשים שלי להיפטר מן הגופה…”

“האנשים שלך?” התחלחל הנסיך, “האם בדעתך לערב בעניין אנשים נוספים?”

“כדאי ש…”

קצוות תלתליו התנועעו במרץ, “אוי לנו אם אדם נוסף ייחשף לפרטי התוכנית. יהיה עליך לבצע אותה לבדך”.

“זה מסובך מאוד, הוד מעלתו”, כחכח הקצין בגרונו, “שומרי הראש לא יניחו לה לרגע…”

“אני סומך עליך שתמצא פתרון”, התעקש אריאן.

  • “עליי לגייס לפחות אדם אחד או שניים משומרי הראש”, מחה הקצין.

    הנסיך התנשף בקוצר רוח. מגפיו תופפו על רצפת העץ. הוא אחז בכוס, סובב אותה לנגד עיניו ובחן במשך רגעים אחדים את השקיפות הערמונית של הנוזל שבתוכה, אלא שלא לגם ממנה והניחהּ על השולחן כמו שהיא, “אני לא סומך על שומרי הראש”.

    “הוד מעלתו, אני זקוק לכוח עזר על מנת לכרות את הקבר”.

    “וכי לא ייתכן למצוא נהר מזדמן בדרכך?”

    קרדואן הניח את מרפקיו על השולחן ונשען עליהם במבט מהורהר. “לא פשוט הדבר, אדוני. גופות המושלכות אל הנהר נוטות לצוף אל עבר הגדה”.

    “ביכולתך לדאוג שהיא תהיה כבדה דיה וקשורה לסלע כלשהו”.

    קרדואן סלסל את שפמו ונאנח. חוסר הניסיון של האיש הצעיר, המציע תוכנית בלתי ניתנת לביצוע ומשוללת כל הגיון, היה למורת רוחו.

    “אני רוצה לקבל את הבטחתך שאיש לא יהיה מעורב בעניין מלבדך”, פסק אריאן והתקרב אל בן שיחו במבט מצמית ונוקב, “הסכום שאתה דורש בעבור המשימה הזאת יחייב אותך להקפיד על החשאיות”.

    מרגע שהוזכר עניין התשלום הסתלקו הספקות כלא היו.

    “הוד מעלתו יכול להיות סמוך ובטוח שהביצוע יהיה על הצד הטוב ביותר”, אמר קרדואן וקם על רגליו כדי ללוות את יורש העצר אל דלת היציאה, אלא שהנסיך התמהמה במכוון.

    צל כלשהו ריחף על פניו.

    “אנא, דאג שהיא… לא תסבול יותר מדי”.

    קרדואן זיהה נימה של היסוס בקולו, אך בטרם עלה בידו להעיר על כך הזדקף הצעיר והמשיך, בטון נחרץ ומאופק יותר, “אחרי שנעבור את המשוכה הזאת בוודאי שיהיה טוב יותר לכולנו בחדייב. מכורח המציאות שיהיה טוב יותר…”